כנראה שבעיתון הדה מרקר לא יודעים כלל מהמושג של כל הפושט יד נותנים לו, העיתון יוצא בכתבת הסתה ארסית במיוחד נגד הציבור החרדי, המיועד ללכלך ולהכתים את הציבור החרדי רובו ככולו, הנה המאמר המלא הפותח בכותרת בשאלה "איך הם חיים? הצדקה לא מספיקה לחברה החרדית", לא נגענו:
"אפשר לראות אותם כמעט בכל טיסה שיוצאת מישראל ומופנית ליעד שבו יש קהילה יהודית גדולה בחו"ל. רבנים חרדים מזוקנים, לבושים במעילים שחורים, המצטופפים במחלקות התיירים. הם טסים בתדירות גבוהה הלוך ושוב, בדרך כלל לניו יורק, ללונדון או למדינות דרום אמריקה – היכן שיש יהודים עם כיסים עמוקים במיוחד, שייאותו להכניס אליהם את היד ולהזרים כסף למגזר החרדי בישראל. שם הם מתדפקים על הדלתות, לעתים בסיועם של "דרייברים" המתמחים בהסעת ראשי ישיבות לכתובת של עשירים (ובדרך גובים עמלה), מארגנים כנסים ו"דינרים" ומנסים להגדיל ככל האפשר את הסכום שיירשם על הצ'ק.
הנסיעות האלה אינן דומות לפעילות ההתרמה של ארגון וולונטרי, הפועל בשולי המגזר השלישי. במגזר החרדי מנגנון התרומות הוא הבסיס הכלכלי העיקרי המאפשר את המשך קיומו של מגזר שלם, 800־700 אלף נפש, שממשיך לנהוג על פי אורח חייו. הנרטיב הדתי המושרש בכל ילד הוא שממש כמו ירידת המן לבני ישראל במדבר, כך תהיה יד נעלמה שתדאג לכל צרכיו של האדם המקדיש את כל כולו ללימוד תורה ולקיום מצוות; ואולם, בפועל המשפחות החרדיות ומוסדות הלימודים הגדולים תלויים בידי בשר ודם – התורמים הגדולים.
רוב הכסף שמגיע למגזר החרדי מקורו בתרומות נכבדות שמזרימים בעלי הון אורתודוקסים ברחבי העולם. כמה בדיוק? איש לא יכול לומר בוודאות, אבל על פי הערכות גסות לפחות מיליארד שקל נכנסים כך לישראל מדי שנה. התרומות האלה מועברות בדרך כלל למוסדות הלימוד לצורך תפעול שוטף או מופנות למימון מלגות לתלמידים בעלי המשפחות. עם זאת, תרומות בהיקף נרחב מועברות ישירות לארגוני צדקה שמתקצבים משפחות נזקקות במגזר החרדי, בדרך כלל כאלה שבהן הבעל אינו עובד. בעקבות הכרסום האטי בתקציבי ההעברה המופנים למגזר החרדי – אם באמצעות מוסדות התורה ואם בתשלומים ישירים למשקי הבית – נאלצים הגופים החרדיים בישראל להישען הרבה יותר מבעבר על תורמים מחו"ל.
"הקיצוצים בקצבאות הילדים משפיעים באופן ישיר על האוכלוסייה הזאת, וגם מלגות הכולל קוצצו", אומר ינון שוויקה, מנכ"ל בנק פאג"י (פועלי אגודת ישראל) מקבוצת הבנק הבינלאומי, הפעיל במגזר החרדי. "בלי העזרה ההדדית החברה החרדית לא היתה מצליחה לצלוח את התקופה הנוכחית".
שוויקה מכיר את עולם מוסדות התורה מבפנים, מכיוון שבבנק שלו, לצד בנק מרכנתיל הפעיל במגזר, מנהלים רבים מהמוסדות את ענייניהם הכספיים. עם זאת, גם הוא לא יודע להעריך מהו בדיוק היקף התרומות שמופנה לקהל החרדי. "אני לא יכול לציין סכומים, אבל התופעה הזו הולכת וגוברת", הוא אומר. "ראשי ישיבות נמצאים לפעמים בחו"ל יותר מאשר בארץ. מנהל מוסד שנסע באחרונה לבקש תרומות במדינה בדרום אמריקה, סיפר לי שהגיע לבית כנסת של הקהילה, אך כמעט לא היו בו מקומיים אלא הרבה ראשי ישיבות שבאו לאסוף כספים. זה מחזה מביש. המונים באים לבקש עוד כסף כי המצב באמת רע".
הרב שמואל טירר, עסקן חרדי ותיק, המנהל כיום את מוסדות אור ישראל בפתח תקוה, חזר באחרונה מניו יורק מסבב התרמות למוסדות האלה. "הדוד העשיר מאמריקה מתאושש, ואנשים נותנים הרבה מאוד כסף ותורמים יפה מאוד", הוא אומר. "אפשר לומר שעשירי המגזר החרדי בחו"ל נרתמים לסייע ובעצם למזער את הנזק מהקיצוצים. הממשלה חושבת שאם היא תכה בציבור החרדי בכיס אז הוא ישנה את דעותיו, אבל זה ממש לא מזיז".
מדיניות היד הקפוצה
מסלול החיים של גברים חרדים מתחיל תמיד במוסד לימוד תורני. כבר בגיל ארבע נשלח הפעוט ל"מכינה" – שלב ההכנה לקראת הכניסה ל"חיידר", המקביל לבית הספר היסודי. בגיל הזה הוא לא רואה מולו מורה או מחנך, אלא את ה"רבה" (הרב). שם הוא מתחיל לשנן את אותיות האלף בית. בהמשך, בחיידר, יוקדש רוב זמנו ללימוד דברי תורה.
בשנים האחרונות, עם השינויים שחלו במגזר החרדי והיציאה של אלפי חרדים לרכישת השכלה, לשירות אזרחי או צבאי, הוקמו מוסדות לימוד שבהם משולבים לימודי ליב"ה במידה זו או אחרת, ובחלק מהמקרים גם מעבר לליב"ה. עם זאת, הרוב המכריע של תלמידי המגזר החרדי עדיין מעביר את שנות ילדותו ונעוריו במוסדות שכל ייעודם להקנות לו ידע תורני. בישיבות הקטנות, לבני 14־13 עד 17־16, עסוקים בלימוד תורה ובתפילה מהשעה שבע בבוקר ועד תשע בערב. גם המוסדות האלה, הזוכים לתקצוב ממשלתי, אינם מצליחים לשרוד ללא סיוע של נדבנים עשירים.
"מוסדות הלימוד נשענו במשך שנים על שלוש רגליים – משרדי ממשלה, שכר לימוד ותרומות", אומר טירר. "עד תחילת 2013 היחס היה 20־20־60 לפי הסדר הזה, אבל הרגל הממשלתית נפגעה משמעותית, ולכן חייבים לספק כסף ממקורות חלופיים – להעלות את שכר הלימוד או את התרומות". כך נהפך שכר הלימוד למרכיב מרכזי בהוצאה של משפחות והורים במגזר. הוריו של ילד בחינוך היסודי החרדי משלמים 350־420 שקל בחודש, לא כולל הסעה ואוכל – כך שהסכום עשוי להגיע בסופו של דבר ל־700 שקל בחודש לכל ילד. בישיבות הקטנות, לבני 16־13, הסכום גבוה יותר, 700־1,200 שקל בחודש. "רוב מוסדות הלימוד החרדיים בישראל העלו בתקופה האחרונה את שכר הלימוד, או הפסיקו לתת הנחות שונות, למשל לאחים", אומר טירר. "המשמעות היא שלמשפחות הרבה יותר קשה לחיות". כל מילה מיותרת.
יצויין כי בעקבות הכתבה באתר דה מרקר נכתבו טוקבקים קשים נגד כלל הציבור החרדי באתר המסית כמו התגובה הזאת: "פשוט טפילים. התרגלו לחיות על חשבון הזולת, ממציאים לעצמם כל מיני תירוצים למה זה בסדר, ואשכרה מאמינים בזה. הכי אבסורד, שכל כך הרבה שנים של לימודים, והם עדיין לא למדו את הבסיס:
"בזיעת אפיך תאכל לחם". הם עדיין מתעקשים לקרוא לעצמם יהודים, אבל זאת ממש לא יהדות". תגובות נוספות כמו "עובדי אלילים", "שיחנקו ולא יראו שקל". "שיצאו בשאלה או יתנצרו". "שימותו ברעב". תגובה מזעזעת במיוחד: "למדינה אסור לתת שקל אחד למוצצי הדם המזוקנים. מי שלא הולך לצבא בגיל 18, ומצפה שהחילונים הפראיירים יפרנסו אותו, שימות ברעב".
"אפשר לראות אותם כמעט בכל טיסה שיוצאת מישראל ומופנית ליעד שבו יש קהילה יהודית גדולה בחו"ל. רבנים חרדים מזוקנים, לבושים במעילים שחורים, המצטופפים במחלקות התיירים. הם טסים בתדירות גבוהה הלוך ושוב, בדרך כלל לניו יורק, ללונדון או למדינות דרום אמריקה – היכן שיש יהודים עם כיסים עמוקים במיוחד, שייאותו להכניס אליהם את היד ולהזרים כסף למגזר החרדי בישראל. שם הם מתדפקים על הדלתות, לעתים בסיועם של "דרייברים" המתמחים בהסעת ראשי ישיבות לכתובת של עשירים (ובדרך גובים עמלה), מארגנים כנסים ו"דינרים" ומנסים להגדיל ככל האפשר את הסכום שיירשם על הצ'ק.
הנסיעות האלה אינן דומות לפעילות ההתרמה של ארגון וולונטרי, הפועל בשולי המגזר השלישי. במגזר החרדי מנגנון התרומות הוא הבסיס הכלכלי העיקרי המאפשר את המשך קיומו של מגזר שלם, 800־700 אלף נפש, שממשיך לנהוג על פי אורח חייו. הנרטיב הדתי המושרש בכל ילד הוא שממש כמו ירידת המן לבני ישראל במדבר, כך תהיה יד נעלמה שתדאג לכל צרכיו של האדם המקדיש את כל כולו ללימוד תורה ולקיום מצוות; ואולם, בפועל המשפחות החרדיות ומוסדות הלימודים הגדולים תלויים בידי בשר ודם – התורמים הגדולים.
רוב הכסף שמגיע למגזר החרדי מקורו בתרומות נכבדות שמזרימים בעלי הון אורתודוקסים ברחבי העולם. כמה בדיוק? איש לא יכול לומר בוודאות, אבל על פי הערכות גסות לפחות מיליארד שקל נכנסים כך לישראל מדי שנה. התרומות האלה מועברות בדרך כלל למוסדות הלימוד לצורך תפעול שוטף או מופנות למימון מלגות לתלמידים בעלי המשפחות. עם זאת, תרומות בהיקף נרחב מועברות ישירות לארגוני צדקה שמתקצבים משפחות נזקקות במגזר החרדי, בדרך כלל כאלה שבהן הבעל אינו עובד. בעקבות הכרסום האטי בתקציבי ההעברה המופנים למגזר החרדי – אם באמצעות מוסדות התורה ואם בתשלומים ישירים למשקי הבית – נאלצים הגופים החרדיים בישראל להישען הרבה יותר מבעבר על תורמים מחו"ל.
"הקיצוצים בקצבאות הילדים משפיעים באופן ישיר על האוכלוסייה הזאת, וגם מלגות הכולל קוצצו", אומר ינון שוויקה, מנכ"ל בנק פאג"י (פועלי אגודת ישראל) מקבוצת הבנק הבינלאומי, הפעיל במגזר החרדי. "בלי העזרה ההדדית החברה החרדית לא היתה מצליחה לצלוח את התקופה הנוכחית".
שוויקה מכיר את עולם מוסדות התורה מבפנים, מכיוון שבבנק שלו, לצד בנק מרכנתיל הפעיל במגזר, מנהלים רבים מהמוסדות את ענייניהם הכספיים. עם זאת, גם הוא לא יודע להעריך מהו בדיוק היקף התרומות שמופנה לקהל החרדי. "אני לא יכול לציין סכומים, אבל התופעה הזו הולכת וגוברת", הוא אומר. "ראשי ישיבות נמצאים לפעמים בחו"ל יותר מאשר בארץ. מנהל מוסד שנסע באחרונה לבקש תרומות במדינה בדרום אמריקה, סיפר לי שהגיע לבית כנסת של הקהילה, אך כמעט לא היו בו מקומיים אלא הרבה ראשי ישיבות שבאו לאסוף כספים. זה מחזה מביש. המונים באים לבקש עוד כסף כי המצב באמת רע".
הרב שמואל טירר, עסקן חרדי ותיק, המנהל כיום את מוסדות אור ישראל בפתח תקוה, חזר באחרונה מניו יורק מסבב התרמות למוסדות האלה. "הדוד העשיר מאמריקה מתאושש, ואנשים נותנים הרבה מאוד כסף ותורמים יפה מאוד", הוא אומר. "אפשר לומר שעשירי המגזר החרדי בחו"ל נרתמים לסייע ובעצם למזער את הנזק מהקיצוצים. הממשלה חושבת שאם היא תכה בציבור החרדי בכיס אז הוא ישנה את דעותיו, אבל זה ממש לא מזיז".
מדיניות היד הקפוצה
מסלול החיים של גברים חרדים מתחיל תמיד במוסד לימוד תורני. כבר בגיל ארבע נשלח הפעוט ל"מכינה" – שלב ההכנה לקראת הכניסה ל"חיידר", המקביל לבית הספר היסודי. בגיל הזה הוא לא רואה מולו מורה או מחנך, אלא את ה"רבה" (הרב). שם הוא מתחיל לשנן את אותיות האלף בית. בהמשך, בחיידר, יוקדש רוב זמנו ללימוד דברי תורה.
בשנים האחרונות, עם השינויים שחלו במגזר החרדי והיציאה של אלפי חרדים לרכישת השכלה, לשירות אזרחי או צבאי, הוקמו מוסדות לימוד שבהם משולבים לימודי ליב"ה במידה זו או אחרת, ובחלק מהמקרים גם מעבר לליב"ה. עם זאת, הרוב המכריע של תלמידי המגזר החרדי עדיין מעביר את שנות ילדותו ונעוריו במוסדות שכל ייעודם להקנות לו ידע תורני. בישיבות הקטנות, לבני 14־13 עד 17־16, עסוקים בלימוד תורה ובתפילה מהשעה שבע בבוקר ועד תשע בערב. גם המוסדות האלה, הזוכים לתקצוב ממשלתי, אינם מצליחים לשרוד ללא סיוע של נדבנים עשירים.
"מוסדות הלימוד נשענו במשך שנים על שלוש רגליים – משרדי ממשלה, שכר לימוד ותרומות", אומר טירר. "עד תחילת 2013 היחס היה 20־20־60 לפי הסדר הזה, אבל הרגל הממשלתית נפגעה משמעותית, ולכן חייבים לספק כסף ממקורות חלופיים – להעלות את שכר הלימוד או את התרומות". כך נהפך שכר הלימוד למרכיב מרכזי בהוצאה של משפחות והורים במגזר. הוריו של ילד בחינוך היסודי החרדי משלמים 350־420 שקל בחודש, לא כולל הסעה ואוכל – כך שהסכום עשוי להגיע בסופו של דבר ל־700 שקל בחודש לכל ילד. בישיבות הקטנות, לבני 16־13, הסכום גבוה יותר, 700־1,200 שקל בחודש. "רוב מוסדות הלימוד החרדיים בישראל העלו בתקופה האחרונה את שכר הלימוד, או הפסיקו לתת הנחות שונות, למשל לאחים", אומר טירר. "המשמעות היא שלמשפחות הרבה יותר קשה לחיות". כל מילה מיותרת.
יצויין כי בעקבות הכתבה באתר דה מרקר נכתבו טוקבקים קשים נגד כלל הציבור החרדי באתר המסית כמו התגובה הזאת: "פשוט טפילים. התרגלו לחיות על חשבון הזולת, ממציאים לעצמם כל מיני תירוצים למה זה בסדר, ואשכרה מאמינים בזה. הכי אבסורד, שכל כך הרבה שנים של לימודים, והם עדיין לא למדו את הבסיס:
"בזיעת אפיך תאכל לחם". הם עדיין מתעקשים לקרוא לעצמם יהודים, אבל זאת ממש לא יהדות". תגובות נוספות כמו "עובדי אלילים", "שיחנקו ולא יראו שקל". "שיצאו בשאלה או יתנצרו". "שימותו ברעב". תגובה מזעזעת במיוחד: "למדינה אסור לתת שקל אחד למוצצי הדם המזוקנים. מי שלא הולך לצבא בגיל 18, ומצפה שהחילונים הפראיירים יפרנסו אותו, שימות ברעב".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה