שפל חדש: ה"רב" בני לאו בחידוש הלכתי: "גם אישה יכולה לקדש גבר"

הרב בני לאו בחידוש הלכתי: "גם אישה יכולה לקדש גבר"

כמענה למציאות המתחדשת בזמננו, מציע הרב בני לאו כי גם האישה "תקדש" את הגבר בטקס הנישואין ההלכתי ובכך תייחד אותו למקודש אליה בלבד - זאת באמצעות קביעת המהלך כ"תקנת חכמים"

יונתן אוריך, כיפה

כ"ב חשון תשע"ד, 26/10/2013 17:51

הרב בני לאו, רב קהילת הרמב“ן בירושלים, הנחשב לאחד הרבנים המתונים בציונות הדתית, מציע לתקנת תקנת חכמים שתקבע כי אישה תוכל לקדש את האישה ולהפוך אותו מקודש אליה - ורק אליה - זאת כחלק מהתאמת טקס הקידושין למציאות בת זמננו.

בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, במסגרת דבר תורה לפרשת השבוע ”חיי שרה“, כתב הרב לאו כי תקנה כזו נמצאת בידי החכמים, כשם שכל סידור הקידושין נמצאים בידיהם, וזאת בהסתמך על המקורות בהם נאמר "כל המקדש על דעת חכמים מקדש".

מענה הלכתי, הרב לאו (צילום: אלנתן גוטוירט)

לדברי הרב לאו, תקנה מסוג זה תהווה מענה ”לאחת ההלכות המעוררות כעס עמוק בלבם של צעירים וצעירות האמונים על מערכת של שוויון והדדיות בחיים“ - כלומר, למציאות בה טקס הקידושין היהודי מורכב מכך שהאיש ”קונה“ ו“מקדש“ אישה - אך זו אינה קונה ואינה מקדשת אלא רק ”מסכימה“ למהלך.

הרב לאו הסביר את דבריו ואמר כי ”איש המקדש אישה הופך אותה לשלו באופן בלעדי. אישה שאינה מקדשת איש אינה הופכת אותו לבלעדי. נכון שרבנו גרשום קבע בחרם את איסור הביגמיה, אך כשאיש בוגד באשתו ומוליד ילד מאישה אחרת - הילד אינו ממזר“.

הרב נבון: ההצעה מופרכת בהקשר ההלכתי

הרב חיים נבון התייחס לדברים בעמוד הפייסבוק שלו וטען כי ”הרב בני לאו הוא איש יקר וטוב, שכל רצונו להרבות כבוד שמים. אך נדמה לי שהפעם הפריז על מידותיו, כאשר קרא להפוך את מעמד הקידושין ההלכתי לסימטרי - שגם האישה תקדש את האיש“. הוא אף טען כי מדובר בצעד אשר מטרתו ”להפוך את הקידושין ההלכתיים לחיקוי של סקרמנט הנישואין הנוצרי, שבו החתן והכלה מחליפים טבעות“ .

”אני מבין ואפילו מזדהה עם המוטיבציה של הרב בני. אך דומני שההצעה הזו מופרכת בהקשר ההלכתי“, הוסיף הרב נבון, ”צריך להיזהר מאוד שלא ללוש את ההלכה לפי הערכים האופנתיים בתקופתנו. כדאי לזכור שערכים הנראים היום מוסכמים, ואפילו מובנים מאליהם, לא נראו כך לפני חמישים שנה, ואולי שוב לא ייראו כך בעוד חמישים שנה“.

”האם אני מבין למה האיש הוא המקדש והוא המגרש את אשתו? לא, ואני נאלץ לומר שהדין הזה (שהוא יסודי מאוד בכל סדר נשים) מטריד אותי. אני מבין מאוד את כאבם של נשים וגברים לנכחו. אמנם, זה אינו הדבר היחיד בהלכה שאני לא מבין: אני גם לא מבין למה אסור לאכול חזיר וללבוש שעטנז, ולמה עליי לכרוך בבוקר רצועות מעור של פרה על היד. לוּ אני כתבתי את התורה, הייתי יוצר סימטרייה בתהליכי הקידושין בין האיש לאישה. אבל לא אני כתבתי את התורה אלא ה', והוא יודע טוב ממני“, סיכם הרב נבון.

והוא ימשול בך...

"ניו יורק טיימס" פרסם סקר ושאל את הקוראים מה דעתם על זה שאישה מרוויחה יותר מגבר. רק 28 אחוז מהנשאלים אמרו שזה רע, אבל במחקר אחר שערכו כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, התגלתה תמונה מורכבת יותר: במחקר נבחנו זוגות שאצלם האישה מרוויחה יותר מהגבר, ונמצא שהם פחות מסופקים מחיי הנישואים ומתגרשים יותר מזוגות שהחלוקה ביניהם מסורתית.

דעות קדומות, כמו שכבר הבנתם, מנהלות לא רק את הגברים, אלא גם את הנשים. אלו שמרוויחות יותר לא רק מסתירות את המידע – אלא גם לא ששות לצאת עם גברים שמרוויחים פחות מהן. 

"הנשים עדיין שולטות בזירה הביתית ולא מוכנות לוותר על הכוח וההעצמה שהן מוצאות שם. בזמנו גברים גימדו את הנשים בשוק העבודה, אמרו להן: 'את לא מסוגלת'ו'את לא יודעת', אבל היום נשים עושות את אותו הדבר לגברים שרוצים להיכנס לזירה הביתית. האישה מקטרת שכל עבודות הבית נופלות עליה, אבל העבודות הללו גם מעניקות לה כוח ואת הלגיטימציה לקטר".

מי באמת המציא את המיקרוגל?

הסטוריה של המיקרוגל

המיקרוגל הומצא על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השניה לשימוש על ידי כוחותיהם המרוחקים בפלישה לרוסיה (כך חסכו בדלק ובצורך לשנע אותו וכן בזמן הדרוש להכנת מזון). לאחר המלחמה כוחות הברית תפסו הן את המיקרוגל והן את המחקרים שביצעו הגרמנים עליהם. בברית המועצות ביצעו מיד מחקרים על השימוש במיקרוגל וכתוצאה אסרו את השימוש בו בשל הסיכון הבריאותי והסביבתי שגילו. כמו כן מדינות נוספות באירופה הגבילו את השימוש בו. לא כך היה בארה"ב שלא קיבלה את תוצאות המחקרים האירופאים והרוסים.

תוצאות המחקרים הגרמנים והרוסים מחולקות לשלוש נושאים עיקריים: השפעות הגורמות למחלות סרטן, הריסת הערכים התזונתיים של המזון והשפעה ביולוגית הרסנית של החשיפה לקרינה שמייצר המיקרוגל. תוצאות אלו חוזקו על ידי מחקרים מאוחרים יותר.

מחקר שבוצע על ידי תלמידת תיכון ודר' ג'ון ווילקס מהמרכז הלאומי למחקר רעלים בארה"ב ופורסם בשנת 2000 גילה כי חימום ניילון נצמד במיקרוגל גורם להעברת חומרים מסרטנים (קרסינוגן) מהפלסטיק למזון ברמה של פי 10,000 מהמותר לפי משרד הבריאות האמריקאי. בנוסף לחומרים המסרטנים, עוברים חומרים הקרויים קסנואסטרוגנים המקושרים לגרימת סרטן השד ופגיעה בפוריות הגבר. 

יש לשים לב לעובדה שרוב מכשירי המיקרוגל פולטים החוצה קרינה ברמות גבוהות מהמותר לאחר כשנתיים של שימוש (גם אם הם לכאורה תקינים).

אנרגית המיקרוגל גורמת למולקולות המים שבמזון לנוע באופן מהיר מאוד. תנודות מהירות אלו מייצרות חום שגורם לחימום המזון. גלי המיקרו יכולים להשפיע גם על רקמות חיות ולכן חשיפה להן יכולה להיות קטלנית.

מחקר משנת 1992 של רום וזלט  – נבחנה הנחה של רפואה טבעית הטועינת כי מולקולות ואנרגיות להם הגוף אינו רגיל, יגרמו נזק לגוף. נמצא כי חימום במיקרו יוצר מולקולות ואנרגיות שאינם מוכרות לגוף האנושי. חומצות אמינו עוברות מטאמורפוזה ואף הופכות לרעילות כתוצאה משימוש בגלי מיקרו לחימום. המחקר גילה כי הדם בגוף משתנה כתוצאה מצריכת חלב וירקות שחוממו במיקרו – נצפתה ירידה בהמוגלובין והספירה הכללית של כדוריות הדם הלבנות ובמקביל ירידה ביחס בין הכולסטרול הטוב לכולסטרול הרע.

מחקר משנת 1992 של דר' האנס אולריך הרטל ושל חוקרים מאוניברסיטת לוזאן בשוייץ הראה כי לאוכל שחומם במיקרו היתה השפעה סרטנית על הדם. המחקר הראה כי שימוש במיקרו משנה את המרכיבים התזונתיים של המזון וכתוצאה גם שינוי בדם הגוף שיכול לגרום להיתדרדרות מערכות הגוף השונות. גם מחקר זה גילה שכמות הכדוריות הדם הלבנות יורדת והכולסטרול עולה כתוצאה מצריכת מזון שעובד במיקרו.  כתגובה לפרסום ראשוני  המחקר פנה ארגון סוחרים גדול בשוייץ לבית משפט על מנת להטיל צו איסור פרסום על מחקר זה. רק בשנת 1998, לאחר מלחמה שנוהלה על ידי ארגון לזכויות אדם, התבטל צו זה ותוצאות המחקר פורסמו.

נכתב על ידי השף שרון ארצי

מחקר מעמיק בנבכי הרשת (שנדמה לי שלפני שבוע בדיוק מחקתי ממחשבי את תוצאותיו) גילה מספר דברים מעניינים:
את המיקרוגלים המציאו הנאצים במטרה לחמם מזון בעת פלישתם לרוסיה.
בתום מלחמת העולם השניה הרוסים והאמריקאים לקחו לעצמם דגמי מיקרו כשלל. הרוסים חקרו את המכשיר החדש ואי שם בתחילת שנות ה-70 (אם אינני טועה) החליטו שאין לייצר ואין לייבא מיקרוגלים לארצם. האמריקאים ראו שאפשר לעשות הרבה כסף מהמכשיר החדש (ולעזאזל הבריאות של כולנו).

המחקר השוויצרי כלל מספר דרכי חימום ומספר סוגי מזונות (ביניהם ירקות וחלב). אנשים אכלו את האוכל המומם ונלקחו מהם מספר מדדים פיזיולוגיים. מה שנמצא הוא שאכילת אוכל שחומם במיקרוגל הובילה לעלייה במספר כדוריות הדם הלבנות סמוך לאכילה (כחצי שעה אחרי האכילה), אךבטווח הארוך הובילה לירידה במספר כדוריות הדם הלבנות. אז מה זה אומר לנו? שהגוף מתנהג לאוכל שחומם במיקרו כמו אל גורם חיצוני לא רצוי ומתכונן לתקוף אותו (עליה במספר הכדוריות), אך שבטווח הארוך האוכל מהמיקרו גורם לירידה בכושר ההגנה של הגוף (ירידה במספר הכדוריות). כמובן שעליה וירידה זה ביחס למצב הבסיס (BASELINE) הרגיל.

מדוע זה קורה?
המיקרוגל משפיע על הערך התזונתי של המזון. אם אנחנו אוכלים ירקות וחושבים לעצמנו שאנחנו מכניסים לגוף אוכל בעל ערך תזונתי גבוה (מזין), כאשר האוכל עבר במיקרו זה לא בהכרח המצב. המיקרו הופך חלק מהויטמינים והמינרלים במזון לחסרי ערך (נכון, חלק מזה קורה גם בשיטות חימום אחרות, אבל בהיקפים קטנים יותר).
אבל גרוע מזה, החימום בקרינה המייננת של המיקרו הוך חלק מאותם פרוטאינים לחומרים שאין באפשרות הגוף לאכל. חומרים שלא היו מצויים קודם לכן במזון. חלק הגוף מצליח להוציא וחלק כנראה שהוא לא מצליח להוציא. בכל מקרה אילו הם חומרים שמקשים על האיכול ולגבי חלקם נטען שהם רעילים לגוף.

בארה"ב יש בתי חולים שמחלקים ליולדות ברושורים עם המלצה לא לחמם את החלב לתינוקות במיקרו.

ומאידך בויקיפדיה:

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הרעיון להשתמש בגלי מיקרו לבישול מזון הגה פרסי ספנסר במהלך עבודתו בחברת ריית'און בבניית מכשירי מכ"ם. באחד הימים, במהלך העבודה על מכשיר מכ"ם פעיל, חש לפתע כי חטיף שוקולד שהיה מונח בכיסו ניתך. פרסי, שהיו באמתחתו כ־120 פטנטים, היה מנוסה בתחום ההמצאות והבין מיד מה אירע. פריט המזון הראשון שהוכן בכוונה תחילה באמצעות תנור מיקרוגל היה פופקורן, והשני היה ביצה, שהתפוצצה בפניו של אחד הנסיינים.

בשנת 1945 רשמה ריית'און פטנט על תהליך הבישול בגלי מיקרו, ובשנת 1947 נבנה תנור המיקרוגל המסחרי הראשון. גובהו היה כ־1.8 מטרים, ומשקלו 340 קילוגרם. הוא קורר באמצעות מים והספקו היה 3000 ואט, פי שלושה בערך מההספק המקובל של תנורי מיקרו עכשוויים. ההשקעה בתנורי מיקרוגל התגלתה כמוצלחת כל כך, עד שחברת ריית'און קנתה לבסוף את חברה אמנה על מנת לייצר סדרת מוצרי מטבח מקיפה.

מספר חברות נוספות הצטרפו לשוק תנורי המיקרוגל, ובמשך תקופה מסוימת השחקניות הבולטות בשוק היו חברות מהסקטור הביטחוני, שהיו בעלות הניסיון הרב ביותר עם מגנטרונים. בתחילת שנות השבעים הטכנולוגיה הבשילה, ומחירי התנורים ירדו מאוד. תנורי המיקרו, שנמצאו קודם לכן רק במטבחים תעשייתיים גדולים, הפכו לנפוצים ברוב המטבחים בעולם המערבי. הירידה במחירם של מיקרו-מעבדים סייעה להתקין בתנורי המיקרו לוחות בקרה אלקטרוניים, שהקלו על השימוש בהם.

סכנת זיהום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש לקוי במזון עלול להיות מסוכן. המתנגדים לטכנולוגיית תנור המיקרוגל טוענים שהוא מעודד שימוש לקוי במזון, כיוון שהוא מעודד שימוש במזון שבושל, הוכנס לזמן רב מידי להקפאה או קירור לא מספיק וחומם שוב בתנור המיקרוגל.

סכנת קרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרינת המיקרוגל היא קרינה בלתי מייננת ולכן איננה מסוגלת ליינן את ה-DNA ולגרום לסרטן, הנזק לגוף האדם מקרינה זו נובע מנזקי חום העלולים במינון גבוה לגרום לכוויות, פגיעה בקטרקט או פגיעה זמנית בפוריות. עם זאת קיימים גם כמה מחקרים סותרים הטוענים כי גם קרינה בלתי מיינת עלולה להיות מסרטנת ובעלת השפעות שליליות על הבריאות. בארצות הברית תקן הקרינה לתנורי מיקרוגל חדשים הוא 1 מיליואט לסמ"ר במרחק 5 סנטימטר מהתנור. התקן גבוה פי חמישה לתנור משומש. חריגות מתקן זה הן נדירות ביותר. לשם השוואה, טלפון סלולרי בטכנולוגיית GSM עלול לפלוט קרינה של 2 מיליואט לסמ"ר במרחק 5 ס"מ. שאלת הסכנה הבריאותית מקרינה אלקטרומגנטית בתדירויות אלו נתונה במחלוקת.

ולסיום...

לוחמת מיקרוגל – הנשק הסודי שכולם (חוץ מהאזרחים) יודעים עליו

עדויות תומכות

מהמידע שקראתי ומהסרטים שראיתי אני יכול להסיק במידה רבה של ודאות שכלי נשק מבוססי קרינת מיקרוגל או קרינה אלקטרומגנטית
פותחו במאה הקודמת בסביבות שנות ה-60.
בדיוק באותה התקופה שבה החלו בניסויים בשליטה מוחית והשפעה מרחוק על תודעתו של האדם.

עדות התומכת בטענה הזו הושמעה על-ידי ד"ר זמיר פ. שליט"א, מיקרוביולוג רפואי שעסק במחקר רפואי, הנדסה גנטית, וביוטכנולוגיה, קרוב ל- 30 שנה בשירות המדינה.

"מתחילת שנות ה- 1960, פיתחו בריטניה, ארה"ב ורוסיה מערכות נשק המבוססות על "טלפתיה סינתטית". הרוסים ביקשו פגישה לשיתוף פעולה בנושא זה, ובה נהגו האמריקנים באדנות, והעליבו את עמיתיהם, פגישות נוספות נערכו ללא תוצאות.

נקצר כאן סיפור ארוך, ונזכיר, שלאחר זאת התחילו הרוסים להקרין ממול ברחוב על שגרירות ארה"ב במוסקבה, קרן מכ"ם בעוצמה שהיתה רוב הזמן כ- 5mW/cm2, וכוונה למשרד השגריר.

הקרינה גרמה בעובדים לכאבי ראש, חוסר תפקוד, הפלות, ועם הזמן גם ללאוקמיות, שבץ מוחי ושאר ירקות. השגריר עצמו חלה בלאוקמיה ונפטר, לא עלינו. בכמחצית מעובדי השגרירות ובני המשפחות, נמצאו מחלות או סטיות כרומוזומליות, שחלקן מהוות שלב מקדים לסרטן. אחד מהרוסים שהשתתפו בהקרנת השגרירות האמריקנית במוסקבה, עלה לארץ, וחי כיום בישראל. הוא אישר בפני את סיפור המעשה…"

במהלך חמשת העשורים שחלפו מאז, כלי הנשק הללו השתכללו והטכנולוגיה שמאחוריהם הגיעה לנקודה שבה ניתן היום
לכוון קרן צרה ולהשפיע על אדם אחד מתוך קהל של מאות אנשים.

מומלץ מאוד לקרוא את הכתבה המקורית כדי לקבל מושג על הראיות לקיומם של כלי נשק כאלו ועל האפשרות המאוד סבירה
שניסויים חשאיים ולא חוקיים נעשו ונעשים היום בעולם כאשר הקורבנות ברוב המקרים כלל לא חושדים שמדובר בהתקפה מכוונת מבחוץ.

דוקטור קולין רוס, פסיכיאטר אמריקני ומדען מכובד אומר את הדברים הללו בהקשר הזה:

"למרות שכל התעוד עודנו חסוי, זה סביר במידה גדולה מאוד שמגוון של כלי נשק לא קטלניים נוסו על אזרחים בלתי מודעים ב-10 השנים האחרונות. (כלי נשק) אלו כוללים סוגים שונים של קרניים אנרגטיות שנועדו לנטרל מטרה (אדם), להמם אותו (עד כדי חוסר הכרה), או לשנות את מחשבותיו ואת התנהגותו [פסטרנק, 1997]. בניסויים אלה חייבים היו להשתתף פסיכיאטרים ופסיכולוגים שהעריכו את מידת ההשפעה הפסיכולוגית של כלי הנשק".

לעתים קרובות המותקפים מאושפזים בבתי חולים לפגועי נפש, שם הם מסוממים ונכלאים לשארית חייהם.

שימוש בכלי הנשק נגד אזרחים

ישנן ראיות שכלי הנשק הללו מופעלים על-ידי הממשלות ומערכת הבטחון שלהן נגד אנשים שמביעים דעות אנטי- ממשלתיות,
במיוחד נגד חושפי שחיתויות ואמת, כמו במקרה של פעילים מרכזיים בתנועת 9/11 שפועלים לחשיפת השקרים של הממשל האמריקני בנושא פיגועי התאומים.

אחד מהאנשים המבססים את הראיות לקיומם של כלי נשק סודיים כגון אלו ואת העובדה שככל הנראה ממשלות וכוחות הבטחון במדינות שונות בעולם
עסקו ואולי עוסקים בניסויים לא חוקיים על אזרחים ללא ידיעתם, הוא המדען בארי טראוור.

בארי טראוור הוא מדען לפיזיקה ומומחה בחקר קרינת המיקרוגל והיישומים המלחמתיים שלה.
מר טראוור שירת בצבא במשך שנים ארוכות ועסק שם בפיתוח של כלי נשק כאלו.

בארי טראוור מצהיר את הדברים הבאים:

"בשנות ה-60 של המאה הקודמת אומנתי במתקן ממשלתי לשימוש בקרינת מיקרוגל.
עבדתי עם יחידת סילוק פצצות מתחת למים שהשתמשו בטכנולוגיית מיקרוגל.
בשנות השבעים, אחד מהתפקידים שבהם עסקתי במשך 11 שנים נוספות היה לתדרך מרגלים המעורבים בפיתוח טכנולוגיות לוחמת מיקרוגל.
המקום והתהליך שבהם השתמשתי עדיין חסויים.
יש לי שני תארים אקדמאיים, ואני מלמד היום פיזיקה מתקדמת, מתמטיקה ופסיכולוגיה בדרטמור קולג'."

בראיון שלפניכם מדבר בארי טראוור עם שתי נשים אמריקניות שלטענתן עוברות מתקפות קרינה על בסיס קבוע.
למרות שהראיון ארוך, מומלץ לראותו, לפחות באופן חלקי כדי להבין עד כמה הנושא של שימוש בכלי נשק מבוססי קרינה
כנגד אזרחים הוא עניין מבוסס.

 

דמות צבעונית: ר' שמואל חיים פפנהיים

משהו השתנה אצל שמואל פפנהיים, מהדמויות הבולטות בעדה החרדית. בשנים האחרונות הוא מנהל ארגון לשילוב חרדים בעבודה ובגיוס לצה"ל. ל-ynet הוא מגלה מדוע פשט את מדי "הזברה" של החסידות, ולמה הקנאים לא עושים לו חיים קלים

כמעט אין ישראלי שלא שמע על הפלג החרדי-קיצוני, "העדה החרדית". צמד המילים הזה מתקשר אוטומטית לאבנים, פחים שרופים וצעקות "געוולד!" אך כל מה שקורה "שם" - מעבר לחזית המחאה הנוקשה - נשאר בגדר תעלומה. מידי פעם צפים ועולים דיווחים על החבורה שלא מכירה במדינת ישראל, ורואה בה פעולה כוחנית ומנוכרת לרוח ההלכה, אבל לא הרבה יותר מזה. אפילו בקרב הציבור החרדי הכללי, העדה נחשבת ל"אחר".

אחת הדמויות הבולטות בעדה החרדית הוא שמואל חיים פפנהיים, חסיד "תולדות אהרון". הוא חונך בלב השכונות החרדיות במאה שערים, מופרש ומובדל מהעולם המערבי שסביבו. בבגרותו הפך לאחד מדוברי העדה, ושימש גם כעורך ביטאונה - "העדה".

 

אבל היום הוא במקום אחר. מהפך, אם תרצו. פפנהיים מנהל כיום את סניף "מפתח" של הג'וינט בבית שמש, שם הוא אחראי על שילוב חרדים בתעסוקה, וגם על - שימו לב - גיוסם למסגרות ייעודיות בצה"ל. בראיון מיוחד ל-ynet הוא מסביר בשפה הכמו-עגנונית שלו, מה הפך אותו מ"מתבדל" ל"מתקשר", ואיך גם בתוככי הפלגים הכי קיצוניים ושמרנים בישראל - מנשבות רוחות של פיוס.

 

כוח של 17 מנדטים

אין ספק, השיחה הזאת גלשה כבר בתחילתה לשלב הלא-מקצועי של הטחת האשמות. עוד לפני שהספיק איש "העדה" לתפוס את הכיסא שמולי ולברך על האספרסו שהגיש לו המלצר המהוסס, ריססתי עליו מחסנית מילולית: "למה שומעים אתכם רק במחאות ובהפגנות? איפה אתם בשאר הזמן? למה לא מרסנים את האלימות?" 

 

פפנהיים לא מתרגש, הוא מישיר מבט ועונה גלויות: "איפה בדיוק את רוצה לראות אותנו? אין לנו חברי כנסת מתוך אידיאולוגיה, וגם התקשורת לא בדיוק מתעניינת בנו מחוץ למחאות. אבל אנחנו כאן, ברחוב הירושלמי. וכל מי שקונה במדינה שקית חלב או שקדי מרק, אוכל אותנו יום-יום".

 

מצב רוחו הטוב של פפנהיים, כך נראה, נזקף לא מעט להישג האחרון של "בית הדין של העדה החרדית" - הבד"ץ. זה, לדבריו, כפה פשרה בפרשת הגיורים, שאיימה לפלג את העולם החרדי לשני מחנות. "אנחנו אולי זרם קטן מספרית, אבל הכוח שלנו גדול מאוד", הוא אומר. "הצלחנו להביא את הרב עובדיה והרב אלישיב להסכמה סביב נושא הגיורים. איך אמרתי לח"כ מרגי? אתם 11 מנדטים, הם שישה, ובסופו של דבר, אנחנו אומרים את המילה האחרונה".

 

תחת שלטון הכופרים

"העדה החרדית" היא, למעשה, אוסף של פלגים הנחשבים לקיצוניים גם בעיניי החרדים. האידיאולוגיה המאגדת אותם רואה בהקמת מדינת ישראל טעות - "מרידה באוּמוּת". תפיסה זו מתבססת על כתביו של האדמו"ר מסאטמר, הרב יואל טייטלבוים ז"ל, שראה בעלייה המאורגנת לארץ ישראל מהלך שנוגד את ההלכה.

 

נאמנים לאופן חשיבה זה, הדבק שמחבר בין הזרמים השונים בעדה הוא ההיבדלות מהחברה הישראלית: הם אינם משתתפים בבחירות לכנסת ולרשויות המוניציפליות, מוסדותיהם מסרבים לקבל כל תקציב ממשרד החינוך, וככלל, אין הם רוצים מדובשה או מעוקצה של המדינה. על החינוך החרדי שממומן על-ידי המדינה אין לפפנהיים מילים טובות: "אני מאמין שאם המדינה משלמת, זכותה גם לדרוש ולקבוע מה יהיו תכני הלימוד. החפצים בעצמאות צריכים להתנתק מתקציבי המדינה, ולהיות עצמאיים במלוא מובן המילה".

 

את האגדה על כך שאנשי העדה אינם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית, פפנהיים מפריך במקום. "כולנו מסתובבים איתה, אחרת נעצר. היחיד שאני יודע עליו שאין לו תעודה הוא יואליש קרויס, שבמקרה נולד בבית ולכן אין עליו שום תיעוד רשמי. עד היום, כשאשתו הולכת ללדת, בבית החולים שואלים 'מי האב?' והיא אומרת 'אני חד-הורית'. חד-הורית ל-13 ילדים".

 

ממאה שערים - לפינוי שיכורים

את ילדותו ברחוב אגריפס בבירה, העביר פפנהיים במרפסת סגורה למראות הרחוב הסואן. ההתגודדות של ממתינים בתחנת האוטובוס שליד ביתו, הביאה את הוריו לכסות את פניהם של הילדים לפני שיצאו לרחוב. כך למעשה גדלו רוב ילדי החסידות, מנותקים מכל השפעה זרה.

 

את החשיפה הראשונית אל העולם שמעבר עשה פפנהיים במד"א. כבר 12 שנים הוא נהג אמבולנס וחובש. את עולם הבילויים החילוני הוא חווה באמצעות פינויים של פצועי קטטות ונפגעי אלכוהול מברים ירושלמים אפופי עשן - מה שלא נטע בו רושם חיובי עליהם.

 

בצילומי הסדרה "צולם ביום חול", שנערכו לפני כשש שנים, מגלים הצופים קנאי עקשן וקיצוני בהתבדלותו. כך, בכל אופן, הוא היה אז.

 

חסיד עם תואר

בשנים האחרונות משהו השתנה. "נפתחתי יותר", הוא מסביר. "בתקופה של הסדרה הייתי בתוך 'העדה' נטו. היום כבר לא. לא החלפתי אידיאולוגיה, רק התבגרתי". פפנהיים אף מצהיר על עצמו כיחיד בחסידות שמחזיק בתואר אקדמי.

 

ובמה התעניין איש "העדה החרדית" באקדמיה? התשובה מפתיעה - "תקשורת ומדעי המדינה". הלימודים באוניברסיטה הפתוחה עבור מי שהתחנך במסגרת שאיננה מלמדת לימודי חול כלל, הם מאבק קשה של הדבקת פערים, והישגו מעיד על נחישות ורצון ברזל. "היום אני יודע שיש עוד כמה מאיתנו שלומדים באקדמיה. אבל גם אז, כשעשיתי את זה, לא שאלתי אף אחד", הוא אומר. "אני בהחלט מודע לכך שאני נחשב לחריג".

 

אפילו מדי הזברה המזוהים עם "תולדות אהרון" לא נראו לעין במהלך הראיון. פפנהיים מודה שעבר ללבוש שחורים - כשאר הזרמים החרדים. "מכאן אני בדרך לחתונה, אז הבאתי איתי את הפסים", הוא מספר.

 

הטלפון האדום של האדמו"ר

בן 41, פפנהיים הוא אב לחמישה וסב לשניים. המעבר שעשה מתוככי העדה החרדית אל העולם הכללי לא מוצא חן בעיניי מי שעדיין דוגלים בניתוק מוחלט. כשגינה את האלימות שהייתה בחלק מהפגנות "העדה", הקירות במאה שערים כוסו בפשקווילי זעם ו"מחאה נמרצת" נגדו. אבל הוא בשלו. את הפלג המיליטנטי והקיצוני של "העדה", המשליט את תורתו באמצעות טרור והפחדה, הוא מגדיר "הקנאות החדשה". לטענתו, זו אינה קנאות "אמיתית" - כזו שמגיעה מתוך איכפתיות וכאב. 

 

האדמו"ר הנוכחי של "תולדות אהרון", חסידות המונה כאלף משפחות, חי כשני עשורים הרחק מסמטאות מאה שערים, בארצות הברית. שם, כך נראה, התחלפה מדיניות הבידול "עד הסוף המר" שאפיינה את האדמו"ר הקודם, בגישה פרגמטית הרבה יותר. אם נדמה כי "אידיאולוגית הנפרדוּת" מרחיקה את אנשי החסידות ממצוקות הרחוב הישראלי - הרי שמדובר בטעות. לאדמו"ר קרן תמיכה באלמנות וביתומים, שמוזמנים להתקשר ל"קו אדום" שנמצא על שולחנו.

 

את אנשי החסידות הוא שולח לכל קצות הארץ כדי להגיש סיוע באמצעות הקרן. גם להתנחלויות הכי מרוחקות מגיעים שליחיו. ורק מי שיודע עד כמה הן נוגדות את האידיאולוגיה שלו, מבין ש"ואהבת לרעך כמוך", כנראה, גוברת על הפערים הרעיוניים.

 

פוגרום מבית

אחת הפרשיות שהעלתה את החסידות האלמונית יחסית אל תודעת הציבור הישראלי, היא האישה שזכתה לכינוי "האם המרעיבה". שנתיים עברו מאז התפוצצה הפרשה, שנמצאת עד היום בהליכים משפטיים.

 

למעט קרוביה של האישה, המשתייכים לנטורי קרתא ודבקים בחפותה - מדברים אנשי "תולדות אהרון" בחדרי חדרים על מחדל, ועורכים חשבון נפש בינם לבין עצמם - כיצד הצליחה אישה אחת לתעתע בחסידות שלמה. המהומות האלימות ההן של אנשי החצר עם מעצרה של האם, מתורצות היום, אליבא דפפנהיים, ככאלה שבאו לשמר את זכותה לעורך דין ולסעד משפטי, שלטענתו לא ניתנו לה. "חמישה ימים אחרי, כשעורכי הדין נכנסו לתמונה, ירדנו מהסיפור".

 

החיים המבודדים ללא שום תמיכה מצד המדינה, יצרו עם הזמן מעגל מצוקה קשה. פפנהיים מנסה לסייע באמצעות מרכז השמה והדרכה שבראשו הוא עובד, בניסיון לסייע לחרדים להשתלב במעגל העבודה.

 

"העבודות בתוך המסגרת הקהילתית מיצו את עצמן. כמה אפשר להתפרנס מללמד תינוקות במוסדות שלנו? צריך לחתן ילדים, צריך לעשות בר מצוות, מאיפה?" הוא מסביר את הרציונל, "אני רואה בזה מצווה גדולה ושליחות להוציא אנשים מהקיבעון התעסוקתי. לעשות פנסיה וביטוח מנהלים לעתיד שלהם. וכן - גם לקחת ביטוח לאומי ודמי לידה. אם משלמים, אז מגיע לקבל גם בחזרה".

 ר' שמואל חיים פפנהיים

 

אך גם במקום מושבו הנוכחי של פפנהיים, בבית שמש, הקנאים מבית לא עושים לו חיים קלים. תוכניות השילוב העלו את חמתם של קיצוני המקום, ואלה ערכו השבוע פוגרום בסניף התעסוקה המקומי. "הם זרקו מיץ של דג מסריח באחת מכיתות המחשבים", הוא מתאר. "אני זוכר שהינו שמים כמה כאלה באזור 'כיכר השבת' בפורים, כדי למנוע התגודדות של נוער באזור. עכשיו עושים את זה לנו".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4036426,00.html

שמואל חיים פפנהיים (נולד בשנת ה'תש"ל (1969)) הוא עסקן חסיד תולדות אהרון, שימש כדובר הלא רשמי שלהעדה החרדית.

תוכן עניינים

  [הסתרה] 

• 1 עבודתו
• 2 השקפת עולמו
• 3 קישורים חיצוניים
• 4 הערות שוליים

עבודתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

פפנהיים היה גם עורך העדה - ביטאון שבועי של העדה החרדית. לאחר שהעניק ראיון לכלי תקשורת חילוניים בשנת 2008 הוא פוטר מתפקיד זה, וכיום הוא בעל טור אישי בשבועון החרדי "השבוע". הוא מתנדב קבוע כבר שנים בארגון איחוד הצלה. במהלך שנות התנדבותו הציל את חייהם של עשרות אנשים. בנוסף הוא פועל ומתנדב במד"א, בעיקר במשמרות לילה.

הוא אב לחמישה וסב לשניים, וכיום תושב בית שמש.

השקפת עולמו[עריכה | עריכת קוד מקור]

פפנהיים, כחסיד תולדות אהרון, מזדהה עם מאבקי העדה החרדית. הוא מתנגד חריף לתנועה הציונית ומזוהה עם גורמים בולטים המתנגדים לשיטתה של אגודת ישראל המכירה במידה מסוימת במדינת ישראל.

יחד עם זאת מצהיר פפנהיים על עצמו כי הוא, לעומת שאר חסידי תולדות אהרן, יותר "פתוח". ככל הנראה, הוא היחיד בחסידות תולדות אהרן הלומד לקראת תואר אקדמי. פפנהיים לומד באוניברסיטה הפתוחה לתואר בנושא "תקשורת ומדעי המדינה".
למרות השתייכותו לחסידות תולדות אהרן הוא לא לובש את חליפת 'הזברה' (קאפטן ירושלמי) אלא לובש ביגוד בצבע שחור כשאר החרדים, כסוג של ביטוי לפתיחות.

בראיון שנערך עימו סיפר פפנהיים כי החל לפעול בחברה המקשרת בין חרדים לבין מקומות עבודה ובחברה שנייה הפועלת לשילוב חרדים בצה"ל.

העדה החרדית פרסמה‏^[1] מספר פעמים כי פפנהיים אינו נושא בתפקיד דובר העדה, וכי מעולם לא היה לה דובר.

במשך השנים הפך שמואל חיים פפנהיים לדמות שנויה במחלוקת בקרב אנשי העדה החרדית. כיון שיש הטוענים כי התקרב מדי לציונים.

גם ב"חסידות הבית" שלו עצמו יצא עליו הקצף כמה פעמים‏^[2], בעיקר עקב מתן ראיונות לכלי תקשורת חילוניים, שבתולדות אהרן מקפידים להישמר מכך.

[ויקי]

הרב יחיאל מיכל מרגלית

הרב יחיאל מיכל מרגלית – טריבוך
הרב יחיאל מיכל מרגלית (כ"ט אלול תרמ"א – י"ח באדר א' תשכ"ה) רבה הראשון של שכונת נווה שאנן בחיפה למשך קרוב לשלושים שנה וחבר לשכת הרבנות בעיר, לפני כן ראש ישיבת קמניץ דליטא וישיבת תפארת ישראל בקמניץ פודולוסק.
תולדותיו
הרב יחיאל מיכל מרגלית

 נולד בעיירה קזאנהורודוק אשר במינסק בערב ר"ה תרמ"א (1881) להוריו ר' עובדיה ומרת רייזל טריבוך. בצעירותו נקרא אף הוא בשם משפחה זה, אך לאחר עלייתו ארצה, אימץ לעצמו את שם המשפחה מרגלית, בעקבות אחיו הבוגרים, שהיגרו עוד קודם לארה"ב. בגיל שלש עשרה, מיד לאחר הבר מצוה שלו, עזב את בית הוריו וקיים בעצמו "הוה גולה למקום תורה". הוא למד בשלוש ישיבות: אצל החפץ חיים בראדין, אצל ר' חיים בבריסק ובסלוצק ונחשב לעילוי. תמיכה מהוריו הוא לא קיבל וכמנהג הימים ההם "אכל ימים" ולא פעם היה לן על ספסל בבית המדרש.
בהגיעו לפרקו בא בברית הנישואין עם מרת יונה-טויבה לבית סרנא. אביה, הרב ר' יעקב חיים, שהיה "מגיד מישרים" בקהילת סלונים, בא לבחור חתן מן הישיבה שלמד בה הבחור יחיאל מיכל, וראש הישיבה המליץ עליו שהוא "מוצלח"! לאחר נישואיהם כיהן כראש ישיבה בקמניץ ליטובסק שם נולדו לזוג שלוש בנותיהן הראשונות. לאחר מכן שימש ראש ישיבת "תפארת ישראל" בקמניץ פודולסק, כפי שהעיד תלמידו העתונאי ישעיה ברנשטיין במאמרו "ממה שהיה" המוקדש לקמיניץ פודולסק: "לאחר שנבחר הרב רש"ז בלוך לרבה של הורינין הסמוכה לקמניץ הוזמן לכהן כראש הישיבה מורי ורבי הרב ר' יחיאל מיכל טריבוך-מרגלית ז"ל, שלאחר עלייתו שימש כרב בנוה שאנן וחבר הרבנות בחיפה". (אברהם רוזן, ח. שריג י. ברנשטיין (עורכים): קמניץ-פודולסק וסביבתה, ספר זכרון לקהילות ישראל, תל אביב, תשכ"ה). את ספרו "מאירת עינים" חיבר בשבתו שם.
אשתו היא נכדה של הרב משה מרדכי אפשטיין ראש ישיבת סלבודקא וחברון ואחותו של הרב יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון.
כיהן כרב וראש ישיבה בקמניץ דליטא ובישיבת תפארת ישראל בקמניץ פודולוסק ולאחר מכן שימש בהמלצת רבו החפץ חיים כרבה של העיר נאראוולע. בהיותו ברוסיה נרדף על חייו על ידי השלטון הקומוניסטי שונא הדת ואף נותק ממשפחתו לתקופה ממושכת בנוסו על חייו.
הגיס, הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, במסעו לארה"ב במשלחת הרבנים מא"י, השתדל מאד להוציא את הרב ומשפחתו מעמק הבכא ההוא. הוא נפגש עם אחיו של הרב והם שלחו לו ויזה לאמריקה עם כתב רבנות מאחת הקהילות. אבל רק לאחר שנים, כשקבלו את הסכמת שלטונות רוסיה "למכור" 200 רבנים תמורת כופר נכבד מיהדות העולם, והרב בין רבנים אלה, התאפשר לו לצאת משם. הוא הורשה לקחת עימו רק את ילדיו הצעירים, שלא הגיעו עדין לגיל שבע עשרה, ונאלץ, למרבה הצער, להשאיר בגולה את רעייתו הרבנית, שהיתה כבר חולה מאד, ונפטרה זמן קצר לאחר מכן ואת בנותיו הגדולות, שנספו עם משפחותיהן במינסק במהלך מלחמת העולם השניה. רק בת אחת, מרת חסיה רוסובסקי-גריץ ע"ה, בעלה השני וילדיה שרדו ועלו ארצה לאחר השואה, והיא הצליחה בחסדי שמים גם להציל ולהביא גם את אחייניתה נילי תבל"א, בת אחותה בריינדל שרמן ע"ה.
רוב הרבנים מ"יציאת רוסיה" היגרו לארה"ב, אך הרב בצאתו סוף סוף לחופשי הכריז שאינו מוכן להחליף גלות בגלות ומטרתו להגיע אך ורק לארץ ישראל. בחורף שנת תרצ"ד יצא הוא ושני ילדיו באוניה רוסית וכעבור שבועים, שבועות אחדים לפני פורים, באו ליפו. לאחר הפסח הוא נסע לחיפה. כאן ציייד אותו הרב אברהם יצחק הכהן קוק במכתב המלצה. צעדו הראשון היה לבית הכנסת שליד תחנת הרכבת בחיפה שם ישב עד שראו אנשי המקום המתפתח ביהודי של צורה ומינוהו כרב לשכונת נוה שאנן בעיקר בזכות המלצתו של ה'חפץ חיים'.
עלה לכהן כרב השכונה לקראת שבת "נחמו" שנת תרצ"ד (1934), שלושה חודשים לאחר בואו לחיפה, וכיהן בה עד יום מותו בשבת פרשת "כי תשא" י"ח באדר א' תשכ"ה (1965), סך הכל שלושים ואחת שנה. למרות שלא היה כבר צעיר והיה מותש לאחר הרדיפות ברוסיה הוא נכנס לרבנות במרץ נעורים. הוא עסק בכל הענינים התורניים להם נדרשה הקהילה המתפתחת בנוה שאנן: היה שותף להקמת בית הכנסת "רמב"ם" במקום הצריף, ששכן בו עד אז, והיה מעורב בסדריו ובניהולו. הוא היה מעורב בנושאים ציבוריים דתיים, כגון בעית החינוך הדתי שעלתה אז על הפרק. סבא דאג לשלמות הערוב ומדי ערב שבת כיתת את רגליו למטרה זו. השגחתו על חנויות המכולת, האטליזים, המאפיות והשוחטים היתה אינטנסיבית כל ימות השנה ובעיקר בערב פסח.
 היה מתמיד גדול ולא פסק פומיה מגירסא. תדיר נצפה בחברת ספריו וחידושי תורתו.
ילדיו בארץ ישראל:
מרדכי מרגלית ממקימי החינוך הדתי בקרית אתא. מלכה עירוני. חסיה רוסובסקי-גריץ.
רבותיו
היה תלמידו של מרן רבי ישראל מאיר מראדין בעל 'חפץ חיים' ואף קיבל ממנו המלצה וכך נכתב בה:
"בעז"ה יום ה' פ' נח שנת עזר"ת לפ"ג. אל כבוד אלופי הבע"ב מנהלי עדת נאראוולע פלך מינסק. אחד"ש הטוב. הנה שמעתי שעיר כבודם היתה פנויה מרב והזמין ד' לידם בהסכם כולם את כבוד הרב הגאון החו"ב המפורסם לתהלה י"א מו"ה יחיאל מיכל טריבוך ני"ו בעה"מ ספר מאירת עינים. והנה לבד גדלו בתורה הוא דרשן מפורסם וראויין דבריו להמשיך לב ישראל לאביהם שבשמים ואשרי עירכם שהזמין ד' לכם איש כזה. יתן ד' לכם ברכה לרגלו כמאמר חז"ל תיכף לת"ח ברכה כחפצכם וכחפץ הכותב לכבוד התורה ולומדיה ישראל מאיר הכהן מעיר ראדון בעה"מ ספר חפץ חיים ומשנה ברורה".
יש לציין כי תעודה מרשימה זו נאבדה או נגנבה מבני המשפחה.

עמידתו על משמר הרבנות
בנוה שאנן פעל רבות להעמדת הדת ולשמירת השבת. טרח בצורה מיוחדת להקמת מקוה טהרה הישוב אשתו היתה הבלנית שם.
נביא כאן את מכתבו לארגון ההגנה בנוגע לשמירת השבת.
 בע"ה יום ב' ד' טבת שנת "צט" נוה שאנן חיפה. כבוד מנהלי כפר הישוב בחיפה. אנחנו מביעים בזה התמרמרותנו ומחאתנו בשם כל קהל החרדים ע"ד הפקרות בחילול שבת בכלל השוררת כאן אצל חברי הגנה. מקיימים עשה שבתך חול בכל המובנים בין שזקוקים לזה בין שאינם זקוקים לזה. וחטא גורר חטא עבירה גוררת עבירה הגענו מזה לחלול שבת נורא בפרהסיא שנעשה כאן בליל ש"ק פ' וישב כ"ד כסליו בערך שעה תשע הוליכו חצץ באויטע בכל השכונה בפומבי ולמחרתו בבקר בין תשע עד שתים עשרה עבדו במילוי העמדות בפרהסיא. והעבודה הזאת לא היתה תכופה ואפשר היה לסדר עבודה זו גם באמצע השבוע אין זה רק הפקרות מכאיבה ומדאיבה אשר אין אנו יכולים לעבור ע"ז בשתיקה. והנה כאשר כבוד מנהלי הישוב הצהירו כמה פעמים שישתדלו לשמור על השבת ככתוב בתורת משה, לכן עליהם לשמור מוצא שפתותיהם ולצאת בהפגנה נגד חילול השבת הנעשה בשכונתינו. גם לצוות ולהשתדל שלהבא לא יוחזר חילול שבת כזה. והי' בזה שלום על ישראל.
בכבוד רב
א"ד הרב יחיאל מיכל מרגלית
להלן נביא את מכתבו למרכז הארצי לטהרת המשפחה
 לכבוד המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בירושלים
נדרשתי לכבוד ידידי הנכבד והנעלה מר גוטליב קונסול אורגוואי להשיב לכם תשובה על מכתבכם אליו ביום י"ז מנחם אב שנה זו.
המאה ל"י שנתתם אלי על בנין המקוה שלנו באמת שכח. וכבר ידוע הלכה זו שלאחריו שייך שכחה ויש שכחה. אבל טענתו בזה שלא קיימתם הבטחתכם לשלוח אלינו שלוש אמבטיות היא צודקת. ואני אוסיף עוד על טענתו כי מלבד השלוש אמבטיות הבטחתם עוד לתת לי חמש מאות ל"י על בנין המקווה ולא קיימתם לא זה ולא זה ובמקום החמש מאות ל"י נתתם רק מאה, וגם גיסי הגאון הרב סרנא שליט"א יודע מהבטחותיכם אלי. ומה שכתבתם במכתבכם הנ"ל "אם יש בידו איזו מכתב מאיתנו להבטחה זו הרי גם היום אנו מוכנים למלאתה כי לנו לא זכורה הבטחה זו". הרי באמת אני מצטער על שכחה זו אם המלצתי זכות על שכחת אדון גוטליב בהלכה זו "לאחריו יש שכחה", אבל יש עוד הלכה בזה "לפניו אין שכחה". ואני חושב שמפעל הארצי טהרת משפחה בישראל אצלו צריך להיות הכל לפניו והמפעל צריך לזכור ולקיים מה שמבטיח. אבל מה שהיה היה. המקווה כבר נבנה עם כל השכלולים המודרנים אבל אנחנו מתלבטים עם הוצאות הנהלת המקווה הכנסה לא מכסה הוצאה וחובות משתרגים ועולים על צווארנו. לכן זאת היא דרישתינו עכשיו לתת לנו חמישים ל"י בתור סיוע ותמיכה מידי חודש בחודשו להנהלת המקווה ולהרבות טהרה בישראל. ומה שאתם טוענים "שאצלכם יש קו ומסגרת דמי קדימה לעזרה ותמיכה לישובים שהם בבחינת יתומים קטנים ואין אפילו מה שידרוש עבורם" אפשר לי להעיר על זה שיש לכם להכניס שכונתינו גם כן בחוג זה, כי רב המתיישבים אצלנו הם חופשיים ורחוקים הם מטהרת מקווה ואם באמת אתם נותנים עזרה ותמיכה כמו שכתבתם עליכם לתת גם אלינו. ובזאת תבחנו.
בכבוד רב בשם הקונסול הנ"ל
מכתבים אלו הינם מדגם קטן מייצג לפעולותיו ברבנות נוה שאנן.

פיו הפיק מרגליות גם בדרשות שהיה נושא למבוגרים בשבת "הגדול" ובשבת "שובה" ובמוצאי החגים, כשהיו מתכנסים בביתו, ובשמחות משפחתיות. אף פעם לא היה מעורב במחלוקת אבל אם היה צריך להוכיח, למשל, על חילול שבת בפרהסיא (בעבודות בנין), היה יוצא בראש מתפללי בית הכנסת למחות על כך ולרוב הופסקה העבודה. סבא ענה לשאלות הלכתיות, ואף היו באים להתייעץ איתו בנושאים אחרים. לפני הפסח התמסר לקמחא דפסחא ומן הדו"חות, שהתפרסמו על ידי המועצה הדתית עולה שנוה שאנן היתה מן המקומות הראשונים באיסוף תרומות.
אך אין ספק שגולת הכותרת של מפעלו בנווה שאנן היתה בניית המקווה. מאמצים רבים השקיע בכך, השגת המגרש, הכנת התוכניות והבנייה, ולאחר שהוקם, הדאגה היום יומית להפעלתו ותחזוקתו. הוא עצמו דאג להסיק את הדוד והרבנית, מרת לינה ע"ה, שנשאה בנוה שאנן בזיווג שני, שימשה כבלנית. לא בכדי כתב הרב בצוואתו לבני משפחתו: "עליכם לדעת כי העמדתי מקווה טהרה בנווה שאנן במסירות נפש ממש".
לא עבר זמן רב מאז התמנה לרב, ונוסדה הקהילה בחיפה. אז מונה הרב מרגלית כחבר הרבנות ודיין בבית הדין בחיפה, תפקיד אותו מילא בד בבד עם רבנות נוה שאנן עד מלאת לו שבעים שנה.

כתביו
בשנת תרע"ד הוציא לאור את ספרו מאירת עינים אשר עוסק בשלושה מסכתות מהתלמוד הבבלי: בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא, וכן עשרה דרשות למועדי השנה ולהחזקת התורה. ספר זה ניתן להורדה באתר היברו בוקס.
בהקדמתו לספר ציין כי בידו עוד חידושים רבים למסכתות שונות בתלמוד.
בעלותו ארצה הביא עמו עשרים ושתים מחברות בכתב ידו של חידושי תורה אשר נמצאים כעת בידי המשפחה בכוונה לעורכם ולהוציאם לאור.
 נוסח המצבה
 פ"נ מורנו ורבנו הגאון צדיק חסיד ועניו הרב יחיאל מיכל ברבי עובדיה מרגלית רבה של נוה שאנן במשך ל' שנים וחבר הרבנות הראשית בחיפה לפנים ר"מ בקמניץ דליטא ובקמניץ פודולסק ורב בנארוולע ובקפטקביץ פלך מינסק ברוסיה נלב"ע בליל ש"ק י"ח באדר א' תשכ"ה ת. נ. צ. ב. ה.

מתוך http://www.bamerkaz.org.il/?CategoryID=241&ArticleID=297

הרב יחיאל מיכל מרגלית זצ"ל 

הרב הראשון של שכונת נוה שאנן  

קווים לדמותו במלאת 46 שנה לפטירתו 1

בכל יום, לאחר שסיימו את עבודתם בבניית נמל חיפה, היתה קבוצת יהודים שומרי מצוות סרה לבית הכנסת "גמילות חסדים" שהיה סמוך לתחנת האוטובוסים. באחד הימים הבחינו המתפללים ביהודי צנום כבן חמישים בלבוש רבני, שהיה יושב ועוסק בלימודו באחת מפינות בית הכנסת. הם ביקשוהו לומר בפניהם שיעור בין מנחה למעריב, והוא ניאות ברצון. לאחר זמן קצר, כשראו את גדולתו בתורה ואת נועם הליכותיו, הזמינו אותו המתפללים לשמש להם רב בשכונתם החדשה שהולכת ונבנית על הר הכרמל – שכונת נוה שאנן. כך נתמנה סבנו, הרב יחיאל מיכל מרגלית זצ"ל, לרבה של נוה שאנן. 

סבא עלה לכהן כרב השכונה לקראת שבת "נחמו" תרצ"ד (1934), שלושה חודשים לאחר בואו לחיפה, וכיהן בה עד יום מותו בשבת פרשת "כי תישא", י"ח באדר א' תשכ"ה (1965), בסך הכל שלושים ואחת שנה. אף על פי שלא היה צעיר, והיה מותש לאחר רדיפות ותלאות ברוסיה, הוא נכנס לתפקידו במרץ נעורים. סבא עסק בכל העניינים התורניים שלהם נדרשה הקהילה המתפתחת בנוה שאנן. כמו כן היה שותף להקמת בית הכנסת רמב"ם במקום הצריף ששכן בו עד אז, והיה מעורב בסדריו ובניהולו, וכן שותף להקמת החינוך הממלכתי-דתי בנוה שאנן. סבא דאג גם לשלמות העירוב, ומדי ערב שבת כיתת את רגליו למטרה זו. השגחתו על חנויות המכולת, האטליזים, המאפיות והשוחטים היתה אינטנסיבית כל ימות השנה, ובעיקר בערב פסח. לפני הפסח התמסר גם לקמחא דפסחא, ומן הדו"חות שהתפרסמו על-ידי המועצה הדתית עלה שנוה שאנן היתה מן המקומות הראשונים באיסוף תרומות. 

לא עבר זמן רב מאז התמנה לרב, ונוסדה הקהילה בחיפה. אז מונה סבא כחבר הרבנות וכדיין בבית הדין הרבני בחיפה – תפקיד שאותו מילא עד מלאת לו שבעים שנה. 

אך אין ספק שגולת הכותרת של מפעלו בנוה שאנן היתה בניית המקווה. מאמצים רבים השקיע בכך. השגת המגרש, הכנת התוכניות והבנייה, ולאחר שהוקם – הדאגה היומיומית להפעלתו ולתחזוקתו. הוא עצמו דאג להסיק את הדוּד, והרבנית מרת לינה ע"ה, שנשאה בנוה שאנן בזיווג שני, שימשה בלנית. לא בכדי כתב סבא בצוואתו לבני משפחתו: "עליכם לדעת שהעמדתי מקווה טהרה בנוה שאנן במסירות נפש ממש." 

יחד עם זאת היה סבא מתמיד גדול. "לא פסק פומיה מגירסה". תמיד היה יושב ולומד וגם כותב דברי תורה. היה בקי בש"ס, בפוסקים ובתנ"ך, והיה דרשן מושך ומעניין. את יומו היה פותח בארבע לפנות בוקר בלימוד תורה והיה מסיימו בלימוד. היו לו סדרי לימוד קבועים: פרשת השבוע עם מפרשים, נ"ך, משנה, גמרא, דרוש, שו"ת ופוסקים. הרבה מחידושיו העלה על הכתב ב-22 המחברות שנשארו אחריו מתקופת נוה שאנן, זאת בנוסף לספרו "מאירת עינים", שנדפס עוד ברוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד 1914), העוסק בחלקו הראשון בסוגיות מתוך הגמרא ואילו חלקו השני מוקדש לדרשות. (כיום נמצא הספר בהישג יד באינטרנט. 2

   

סבא נולד בשנת תרמ"א (1881) ברוסיה הלבנה, להוריו ר' עובדיה ומרת רייזל טריבוּך. בצעירותו נקרא אף הוא בשם משפחה זה, אך לאחר עלייתו ארצה אימץ לעצמו את שם המשפחה מרגלית, בעקבות אחיו הבוגרים שהיגרו עוד קודם לכן לארה"ב. סבא קיים "הווי גולה למקום תורה", והיה תלמידו של ה"חפץ חיים" בראדין ושל ר' חיים (הלוי סולובייצ'יק) בבְּרִיסְק ובסְלוֹצְק. כבר בנעוריו התגלה כעילוי, ואת הסמיכה לרבנות קיבל בהיותו בן שבע עשרה. בהגיעו לפרקו נשא סבא לאשה את סבתנו מרת טויבע ע"ה לבית סרנא, שהיתה בתו של "מגיד מישרים" בקהילת סְלוֹנים ואחותו של הרב יחזקאל סרנא זצ"ל אשר נודע לימים כראש ישיבת "כנסת ישראל" בחברון, היא "ישיבת חברון" שהועברה לירושלים לאחר פרעות תרפ"ט. 

סבא שימש בצעירותו ר"מ בישיבת קָמִינִיץ לִיטְווֹסְק ולאחר מכן ר"מ וראש ישיבת "תפארת ישראל" בקָמִינִיץ פּוֹדוֹלְסְק. כתב על כך תלמידו המנוח העיתונאי י' ברנשטיין במאמרו "ממה שהיה": "... הוזמן לכהן כראש הישיבה מורי ורבי הרב ר' יחיאל מיכל טריבוך-מרגלית ז"ל, שלאחר עלייתו לארץ שימש כרב בנוה שאנן וחבר הרבנות בחיפה." 3 במכתב תנחומים לאחר פטירתו של סבא, כתב הרב בן ציון פנדלר ע"ה: "אני הייתי אצלו תלמיד מובהק בישיבת קָמִינִיץ פּוֹדוֹלְסק והרבה למדתי ממנו. אי אפשר להביע במילים את גודל נפשו של רבי זצ"ל ורוב גאונותו בתורה. בשעתו עוד נקרא בשם המשפחה טריבוך כראש הישיבה, והיה מפורסם בכל הסביבה כאיש מופת גדול ונערץ על כל. בספרו "מאירת עינים" הזכיר אותי כמה פעמים באופן סתמי: "הקשה לי תלמיד אחד". זה אני הייתי אז. הייתי בן בית אצלו וסעדתי על שולחנו כשהרבנית טויבע נ"ע היתה עוד בחיים..."  

אולם אז פרצה מלחמת העולם הראשונה, וחזית המלחמה הגיעה תוך שנה לתוך העיר קָמִינִיץ פּוֹדוֹלְסְק עצמה. הקרבות התנהלו בתוך העיר, התושבים התחבאו במרתפים ובמקומות מסתור אחרים, וסבלו מפרעות ומן התוהו ובוהו שנשתרר בעיר. בחורי הישיבה התפזרו, והישיבה נסגרה. 

לאחר תלאות ונדודים, בהיותו כבן שלושים ושש, התחיל סבא לשמש ברבנות בעיירה הגדולה נָרוֹבְלֶה, לשם הגיע כאשר באמתחתו המלצה מאת רבו ה"חפץ חיים". בעיירה זו עברו על המשפחה כמה שנים רגועות, אולם לא לאורך זמן. התחילו לרדוף שם את המסורת. החרימו את רוב בתי הכנסת, אסרו את השחיטה, הרסו את המקווה, והטילו על סבא מיסים כבדים. לבסוף הוא נאלץ לעזוב את המקום, ועבר משם עם משפחתו לעיירה קטנה, קָאפָּאטְקֶעבִיץ' הסמוכה לעיר מִינְסְק, בתקווה שבמקום קטן ונידח יציקו לו פחות. את פרנסתו מצא שם בדוחק רב ממכירת נרות לשבת ושמרים לאפיית חלות שנרכשו בכסף ששלחו לו אחיו מארה"ב.  

אולם חייו של סבא, כמו חייהם של רבנים אחרים בברית-המועצות שהפכה בינתיים לקומוניסטית, נעשו עד מהרה בלתי אפשריים. לימוד התורה והוראתה נאסרו לחלוטין, והרבנים נחשבו חסרי זכויות אזרחיות והיו צפויים למאסר. ה"חדרים" ללימוד תורה נסגרו, ובמקומם הוקמו בתי ספר יהודיים של ה"יֶבְסֵקִים", שמטרתם היתה למנוע מילדי ישראל כל חינוך יהודי. עד למוסקבה וללנינגרד נדד סבא, שם פנה אל הדרגים הגבוהים ביותר והתחנן שיאפשרו לו ולמשפחתו לצאת את המדינה, אך ללא הועיל. במשך שנתיים תמימות נאלץ סבא לחיות במחתרת, כשהוא נע ונד ממקום מסתור אחד למשנהו, בעוד סבתא ע"ה והילדים הצעירים נודדים בין שתי האחיות הנשואות הבוגרות, כשכל אחת מהן מצטופפת עם משפחתה בחדר אחד בלבד, וכשאי אפשר היה יותר –  הם עברו לצריף מט לנפול בקצה העיר.  

על תקופה קשה זו כתב אבינו ע"ה בזכרונותיו: 

"זכור לי מאותה תקופה שבאו פעמים אחדות לחפש את אבא בלילה, אך הוא לא לן איתנו כי ידע שמחפשים אחריו. ופעם לקח אותי גיסי הבכור, ר' אליהו צפתמן הי"ד שהיה תלמיד חכם וציוני אך לדאבוני לא זכה לעלות לארץ, ועלה עמי לעליית הגג, שם הראה לי את ספרי הקודש שהיו לנו ואת הכתבים של אבא שהחביא שם."  

עוד סיפר לנו אבינו, שבהיותו ילד כבן עשר זיהה פעם את סבא בקרון של חשמלית באחד מרחובות העיר מִינְסְק לאחר שנה תמימה שלא ראה אותו, אך אסור היה לו לגשת אליו מחשש שיתגלה לשלטונות וייאסר. 

רק לאחר השתדלות רבה מצד נציגי הקהילות היהודיות בארץ ובארה"ב, ניאותו השלטונות הסובייטיים לאפשר לכ-200 רבנים, וסבא ביניהם, לצאת את ברית המועצות. רוב הרבנים היגרו לארה"ב, אך סבא הכריז כי "אינו מוכן להחליף גלות בגלות", ועלה ארצה. הורשו להצטרף אליו רק ילדיו שהיו אז בני פחות משבע עשרה שנה. סבתנו הרבנית טויבע ע"ה, לא זכתה לעלות עמו ארצה בשל החמרה במצב בריאותה, והיא נפטרה זמן קצר לאחר מכן. 

לאחר עלייתו של סבא ארצה, היה נחוש בדעתו לא להיות סמוך על שולחנם של אחרים. הוא הלך להתיייעץ עם הראי"ה קוק זצ"ל אשר אמר לו: "לך אל העיר חיפה. בונים שם נמל, היא תהיה בע"ה עיר גדולה, ותושביה יהיו זקוקים לרבנים". הרב קוק אף ציידו בהמלצה לתפקיד זה. בדיעבד התברר שעצה זו היתה מן השמים, וכעבור שלושה חודשים נמצאה לסבא המשרה המכובדת של רבנות נוה שאנן. 

זוכרות אנו באהבה ובגעגועים את ביקורינו בביתו של סבא – קודם ברחוב התיכון ולאחר מכן ברחוב הגליל – בסלון הבית שעמדו בו רק שולחן ומסביבו כיסאות עץ פשוטים, ארון עמוס ספרי קודש, ופלקאט יחיד של תמונות על הקיר שכותרתו "גאוני ישראל ראשונים ואחרונים". סימן ההיכר של הבית עבורנו היה רצפת בטון שנבנתה מחוץ לבית ובצמוד לו, לצורך בניית הסוכה. רצפה זו נמצאת במקום עד עצם היום הזה. עוד בטרם נכנסנו לבית, בלכתנו בסמטא המובילה אליו, היינו רואות מבעד לחלון הדירה שבקומה הראשונה את ראשו של סבא רכון על ספר הלימוד הפתוח שבראש השולחן. כשנכנסנו לבית היה מפסיק מלימודו, מתעניין בשלומנו ומבקש לדעת מה למדנו בשיעור תורה בבית הספר.  

סבא היה נוח לבריות, וזכה לאהדה רבה בקרב חברי הקהילה, שמרביתם היו אף הם יוצאי רוסיה. הוא היה משתתף בשמחות המשפחתיות שלהם, ונענה תמיד לומר בהן "דבר תורה". במוצאי שלושת הרְגָלִים היה פותח בפניהם את ביתו, ולאחר שדיבר באוזניהם בענייני דיומא, היתה הרבנית סבתא לינה, כפי שנקראה במשפחתנו, מכבדת את האורחים בעוגות מעשה ידיה. עם חלק מהציבור היה לומד בשיעורים קבועים, ובהקשר זה זוכרות אנו במיוחד את ידידיו המנוחים ר' אריה בן-צבי וד"ר שטיינר, שהיה גם רופאו האישי.  

סבא היה ציוני בלב ונפש, וראה בתקומת ישראל בארצו את "ראשית צמיחת גאולתנו". אבינו  ע"ה, שהיה איש חינוך וניהל בתי ספר בתקופת העלייה הגדולה ארצה שלאחר הקמת המדינה, נהג להתייעץ עם סבא לגבי הבעיות האנושיות הרבות שבהן פגש במסגרת עבודתו. סבא היה נענה תמיד לתת עזרה ותמיכה לאבא בהחלטותיו ההלכתיות והציבוריות.  

יחד עם סבא עלו לארץ שני ילדיו הצעירים ביותר, בת ובן. הבת היא דודתנו היקרה מרת מלכה עירוני שתחי', האם-החמות של חברי הקהילה יונה ויעקב שפירא, אשר זכתה להקים בארץ משפחה ענפה ומפוארת לדורותיה. 

הבן, אבינו מרדכי מרגלית ע"ה, היה מעמודי התווך של החינוך הממלכתי-דתי בארץ, מקימו של בית הספר התיכון המקיף הדתי בקרית אתא (לימים ביה"ס שח"ם) ומנהלו במשך שנים רבות, שהלך לעולמו בשלהי שנת תשס"ז. 

כמו כן זכו לעלות לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאחר תלאות מרובות, הבת מרת חסיה רוסובסקי-גריץ ע"ה וילדיה, אשר הביאה עימה לארץ גם את אחייניתה נילי תיבל"א, בתה של הבת בריינדל שרמן ע"ה, ואף הן זכו להקים בישראל בתים לתפארת. 

בני המשפחה שנשארו ברוסיה – הבת לובה ומשפחתה הי"ד והבת ויטל ומשפחתה הי"ד – נספו במִינְסְק במהלך מלחמת העולם השנייה. 

תקופת הרבנות בקהילת נוה שאנן היתה התחנה האחרונה בחייו של סבא, וגם הארוכה והשלווה ביותר. כאן זכה לכהן כרב באחת הקהילות היפות ביותר. חסד עשה עמו הקב"ה, והיה בכך משום נחמה על שנות הנדודים והצער. 

יהי זכרו ברוך, ויהי מליץ יושר על בני המשפחה, על קהילת נוה שאנן ועל כל עם ישראל. 

---

[1] נכתב על-ידי נכדותיו ברוריה, יונה ויהודית לבית מרגלית. אנו מודות למר בנצי כץ על יוזמתו לכתיבת הכתבה.

[2] http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33044&pgnum=1   

[3] אברהם רוזן, ח' שריג, י' ברנשטיין (עורכים), קמיניץ-פודולסק וסביבתה, ספר זיכרון לקהילות ישראל, הוצאת ארגון יוצאי קמיניץ-פודולסק וסביבתה בישראל, תל-אביב, תשכ"ה. 

רבי עקיבא ורחל נוסח שנת 2013...

נלקח בקנין קופי אנ פייסט מבחח.

רבי עקיבא ורחל נוסח שנת 2013...

עקיבא ורחל נוסח שנת 2013...
שלום, קוראים לי מיכל או פרל הינדה
או מיטל או בילה מינדה
התקבלתי לסמינר קבל עם ועדה
עם או בלי לחץ של וועדה
בשנות נעורי סבבתי אנה ואנה
בחדש, בישן, בוולף או בכהנא
לא הייתי עילוי וגם לא עמארצית
אולי הייתי מדריכה ואולי רק מדצ"ית
בקיצור טיפוס סטנדרטי בלי שום חריג
שכבר זרקה את הלייקרה אבל לובשת סריג
בשיעורים מסכמת , במבחנים שופכת שפך
לא ממש רבנית אבל לא לגמרי ההיפך
הסתבכתי כמו כולם בסבך הרגיל
של בעיות המקום הזמן והגיל
פה ושם רשמתי חריגות ומעידות
היו לי עליות והיו לי ירידות
ננצרתי בהדרגה מדרך מדוחים
ככל שהתקרבתי לגיל השידוכים
ביוד אלף עוד ליבי בקרבי התחבט
אבל העולם התהפך כשהגעתי לי"ב
כל שיעור היה שינוי ומהפך
כל יום נחלצתי מהפחת ומהפח
אבל עיקר המחשבה על דרכי ויעודי
החלה בשיעורים על "הבית היהודי"
המהלך היה עמוק ומרשים
ואני רציתי את החזון להגשים
וכשמורה את הנושא פרקה והרכיבה
התפללתי לזכות בר' עקיבא
הוי רחל הדגולה האיתנה כסלע
לו אזכה כמותך אמן סלה
ר' עקיבא עם אותו כישרון וכוח רצון
רק אם אפשר הייתי מוותרת על הצאן
קבעתי עם אבי פגישה בהולה
ופרשתי את משנתי במשך שבוע
הוא דווקא שיתף איתי פעולה
יחסית לכלבא שבוע
הוא התרגש והזיל דמעה נדירה
אבל לא הסכים להתחייב על דירה
"קשה לי" הוא אמר אך הגדלתי לחצי
"אם הוא שלך הוא יסכים לחצי חצי "
לא בבני ברק ולא בירושלים
פחות במרכז, יותר בשוליים
אולי תיקחו גם אתם חלק מהחוב
ובע"ה לא תגורו ברחוב."
הייתי המומה ומשותקת כמו קרש
כמו המן עם הראש והדלי של זרש
כמו רחל בשעתה הנידונה לגרוש
ויוצאת מבית אביה בלי גרוש
טוב לא ממש גזרו עלי- לכי
לא נדוני כמו רחל מבית ומנכסים
אבל תודו שזו סטירת לחי
לגור בצפת או ברכסים.
אהה, אבי הטוב, אולי לא עודכנת
ר' עקיבא בימינו לא לוקח משכנתא
הוא לא חלילה נצלן
ולא משקיע בנדל"ן
אבל אדם מורם כמו שאני מחפשת
שווה 4 במרכז + מחסן ומרפסת.
בסוף התאוששתי ובלעתי את העלבון
והתעניינתי במסלול של ראיית חשבון
הנדסאים גם זו הזדמנות פיס
אך חבל שלא פתחו גם קורס טיס
אין מה לעשות, זהו חוק יסוד
אני לא הראשונה שגילתה את הסוד
שמש נותנת חום, אדמה נותנת צמח
הוא מביא תורה, אני נותנת קמח
אומרים שאדריכלות זו גם פרנסה לא רעה
מה שבטוח- אין עתיד להוראה.
נכון שהוא הכי חינוכי ואימהי,
אך אין לי קשרים בחינוך העצמאי.
זה לא בשבילי לחיות במתח,
ולחכות לתקן כמו עני בפתח,
להתקשר למנהלות לפי הסדר באלפון,
ולחזור הביתה עם משכורת של דלפון.
למה שאוכל פת ואפר,
ואשכור דירה בקריית ספר?!
הרי גם לרחל שכה אהב,
נתנו בסוף ירושלים של זהב.
לא אלאה אתכן בסיפורים מסביב
בסוף מצאתי גו'ב טוב בצפון ת"א.
כל בוקר ב7 אני מתייצבת
קבלתי פרויקט ואני ראש צוות.
מתחתי כ-20 עובדים כן ירבו
רובם תינוקות ותינוקים שנשבו.
אני מסורה ומבריקה והצוות מתרשם,
ולפי דעתי זה ממש קידוש ה'.
לנוכחות שלי יש משמעות ואפקט,
הם לומדים שחרדיים זה לא דפקט.
אדרבא זה מוסר עבודה וחינוך למצוינות,
ואזרחות למופת, רק בלי צבא וציונות.
אתמול אפילו אמרה לי הבוסית
"הלוואי שהייתה כאן עוד עובדת דוסית"
בזכותי היא מתלבטת בין ממלכתי לדתי
אשרי שזכיתי, ואשרי יולדתי.
אל דאגה- האינסטינקטים שלי-
לרגע לא רדומים
יש לי גבולות ברורים וקווים אדומים.
חברותי בתוך ביתן הן דמות של אשת חיל,
ואני בבית אחשוורוש אסתר בת אביחיל.
זו עבודה על פי שעות ואני משקיעה,
וחוזרת הביתה אחרי השקיעה.
ר' עקיבא בכולל לומד תורה לשמה,
והילדים במיטות אחרי קריאת שמע.
מחר אפצה אותם בעוד CD
של סרט מבוקר או דיסקו חסידי
משהו מן השעטנז המקושקש והצבוע
של קומיקס, פופ ופרשת השבוע.
יהיו שיגידו שזה חוסר טעם
שכך לא מגדלים ילדים כמו פעם,
שהתמכרות למסך היא מכה והרס,
ואין תחליף לסיפור ושיר ערש.
חינוך יהודי צריך אימא עם לב ופנאי,
וחינוך זו התחייבות בלי תנאי.
ועוד מילים יפות מליאות חכמה וכוח
שידעתי גם אני, אך הספקתי לשכוח.
וכי לא זכרתי דמות אם יהודית על משמר,
מהעלייה לבתיה וממסיבות הגמר?!
וכי לא הבטחתי בדרכיה לדגול,
לרקע צלילים ואולטרא סגול?!
אבל חינוך ילדים אצלנו זה מוטו
אז כדי להקדים לחזור, קניתי לי אוטו.
אין מה לעשות. לא פשוט לשאת בעול הפרנסה
כש60% הולכים למס הכנסה.
איך שלא יהיה לא אפסיק לעבוד,
התחייבתי לאידיאל ואעמוד בו בכבוד.
גם אני אמרתי לשכינה,
שאת דעתי אינני משנה,
והלוואי וילך ללמוד עוד 12 שנה.
ממילא נכנסתי כעת לפרויקט אדיר מימדים
שיעמיד לו בינתיים 24,000 תלמידים.
הוא ידאג להיוודע בשערים כמלך,
ועלי כל עניין הכישור והפלך.
ובבוא היום המתאים והשעה הבשלה
יכריז גם הוא "שלי ושלכם- שלה".
הכול מושלם כמו שליבי איחל,
הוא ר' עקיבא ואני רחל.
בינינו, אם היה לרחל מקצוע מבוקש,
היא הייתה פותרת את עניין הבקתה והקש.
וכשיוצאים עם הצוות לתדרוך ואירוח,
24 שנים חולפות כמו רוח.
בניתי בית של תורה בלי לוותר על האגו
ואל תגידו-
שהיסודות באוויר והאבנים הם מלגו...(מאת לאה לנדא

מיליארד צינים לא טועים

תמרורים חדשים..

תמרורים חדשים...