עיר סינית סימנה מקטעי מדרכה כמיועדים למשתמשי סלולר ששקועים בסמארטפון

עיר סינית סימנה מקטעי מדרכה כמיועדים למשתמשי סלולר ששקועים בסמארטפון  
 

המסמסים המהלכים: נתיב לסמארטפונים בלבד עיר סינית סימנה מקטעי מדרכה כמיועדים למשתמשי סלולר שלא נוהגים להוריד את העיניים מהמסך, במטרה למנוע מהם מלהתנגש בעוברי אורח מהלכים או רוכבים. ניסוי שנערך בארה"ב מראה שהמשתמשים האלה צפויים לפספס את הנתיבהסמארטפון הפך לחלק בלתי נפרד משגרת יומנו. כל מי שנסע באוטובוס עירוני בשנים האחרונות ראה איך כל יושבי הרכב מחוברים למסך הסלולרי שבידיהם - וכל מי שהלך ברחוב ראה אנשים שמחוברים למסך בהליכה. מדובר בנוהג בעייתי ולעיתים מסוכן; במיוחד כשחוצים את הכביש או לא שמים לב ומתנגשים במישהו על המדרכה. בעיר הסינית צ'ונגקינג מצאו פתרון: נתיבים למשתמשי סלולר שלא יכולים להוריד את העיניים מהטלפון. חלק מהמדרכה באחד הרחובות המרכזיים בעיר פשוט סומן כמיועד למשתמשי מובייל. כך יכולים המכורים הכבדים להמשיך לצרוך תוכן תוך כדי הליכה בלי לחשוש מהתנגשות ברוכבי אופניים. הסכנה שנותרה היא שאחד מהם יתנגש בשני.

איך מפרסמים כשיש צו איסור פרסום?

השר לשעבר מיסז'ניקוב נחקר בחשד לשוחד

(רמז, ראשי תיבות)

עכשיו זה מדעי: המתכון לחיים מאושרים - אישה מרוצה

עכשיו זה מדעי: המתכון לחיים מאושרים - אישה מרוצה  
 

ככל שהאישה מאושרת יותר בנישואים שלה, כך החיים של הבעל טובים יותר "בלי קשר לאופן שבו הוא עצמו מרגיש לגבי מערכת היחסים", כך עולה ממחקר חדש שפורסם בכתב העת לנישואים ולמשפחה (Journal of Marriage and Family) הממצא העיקרי של המחקר הוא כי לאופן שבו אישה מאושרת תופסת את הנישואים שלה יש השפעה ישירה על איכות החיים של הבעל, בלי קשר לדעותיו שלו בנושא."אני חושבת שהכל קשור לכך שכשאישה מרוצה מהנישואים היא נוטה לעשות יותר עבור הבעל שלה, ולכך יש השפעה חיובית על החיים שלו", טוענת דברה קאר, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת ראטגרס. "גברים נוטים להביע פחות את הדעות שלהם לגבי מערכת היחסים, כך שרמת חוסר הסיפוק שלהם לא בהכרח מתרגמת לחיי הנשים". קאר, ביחד עם ויקי פרידמן, מרצה חוקרת במכון לחקר חברתי באוניברסיטת מישיגן, עברו על נתונים של 393 זוגות שהשתתפו ב-2009 במחקר ארצי לגבי הכנסה, בריאות ונכויות. הזוגות היו ברובם מבוגרים יחסית – לפחות אחד מכל זוג היה בן שישים ומעלה - והם היו נשואים בממוצע 39 שנים. המשתתפים נשאלו האם לדעתם בן או בת הזוג מעריכים אותם, האם הם מתווכחים, האם הם מרגישים שמבינים אותם והאם בן או בת הזוג "עולים להם על העצבים". בנוסף, כל זוג כתב יומן אושר שנועד לכמת את רמת האושר שלהם בעודם מבצעים פעולות ספציפיות כמו עריכת קניות, צפייה בטלוויזיה ומטלות הבית. מרבית הזוגות העניקו דירוג גבוה לרמת הסיפוק הכללית מהחיים, לרוב בסביבות 5 בסולם של מ-1 עד 6. הדירוג של הבעלים לרוב היה גבוה במעט משל הנשים. מהבדיקה שערכו קאר ופרידמן עולה כי הגורמים הבאים השפיעו על רווחת בן הזוג: הקשר בין איכות הנישואים לשביעות רצון מהחיים עצמם ומהמצב הכלכלי, וכן האופן שבו כל אחד מבני הזוג העריך את הנישואים. המסקנה הייתה כי עבור שני המינים, "רמת הסיפוק מהנישואים של כל אחד מבני הזוג היא בעלת התאמה גדולה ומשמעותית לסיפוק מהחיים והאושר הרגעי". אולם בהמשך המחברות מסבירות כי החיבור בין איכות הנישואים של הבעל והסיפוק מהחיים מתחזקת כשהאישה גם כן מדווחת על נישואים מאושרים, אך נחלשת כשהאישה מדווחת על איכות נישואים נמוכה. "עבור שני בני הזוג, נישואים שדורגו גבוה היו קשורים לסיפוק גדול יותר מהחיים ולאושר", מציינת קאר. עטד הוסיפה כי הנשים היו פחות מאושרות אם הבעל חלה, אך מחלה של הנשים לא השפיעה על הבעלים. התיאוריה של קאר היא כי האושר של הנשים פוחת מכיוון שלעיתים קרובות הטיפול בבעל נופל עליהן. "וזו עלולה להתגלות כחוויה מלחיצה". מנגד, גברים לא תמיד לוקחים על עצמם את התפקיד הזה במקרה והאישה חולה, והוא נופל לעיתים על הבנות. "האיכות של הנישואים חשובה מכיוון שהיא מספקת חוצץ מההשפעות המלחיצות המתלוות לזקנה ועוזרת לבני הזוג להתמודד עם החלטות קשות הנוגעות לבריאות", הוסיפה קאר.http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3640688,00.html

סודו המשיחי של הרבי מסלונים - פרופיל אישיות

סודו המשיחי של הרבי מסלונים - פרופיל אישיות

סודו המשיחי של הרבי מסלונים
 
במרכז הסערה ההופכת את הארץ, עומדת אישיותו המסתורית והחידתית של האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל ברזובסקי. אדמו"ר צנוע ונחבא אל הכלים, שגם ברחוב החרדי לא ממש היה מוכר עד לפרשה הנוכחית מעבר לגבולות קהילתו, והנה אמירותיו והצהרותיו עולות לראש הכותרות, ומעוררות סערה חסרת תקדים.
רבים רבים לא מצליחים בשום אופן, למרות מאמץ אמיתי וכנה, להבין את הרציונל המניע את התנהגותו, הנדמית קיצונית, הזויה, וחסרת פשר. מלבד ביקורת מוסרית וחברתית הנמתחת בהקשר של ההפרדה בעמנואל, מדובר כבר גם, ואולי בעיקר, על רובד בסיסי ביותר של 'ריאל פוליטיק' ואסטרטגיה ציבורית מינימלית. האופן הקיצוני וחסר הפשרות שבו מתנהל ה'מאבק' וההתעקשות התמוהה שלא לסגת אפילו כקוצו של יוד, גם לא לימים ספורים, נראים לרגעים, צר לומר, כסוג של טירוף. מיום ליום הקולות והאמירות היוצאות מחצרו נשמעות אבסורדיות יותר ויותר, ונראה כי החללית שהוא חי בה איבדה כל קשר עם כדור הארץ. אנשים שואלים את עצמם שוב ושוב, לאן בדיוק הוא חותר. מה הוא בעצם רוצה. האם באמת הוא חושב שהוא יכול ללכת נגד כל העולם ולנצח. לאיזה מבוי סתום וחסר מוצא הוא מוביל את הקהילה הקטנה שלו בעמנואל, כשבדרך הוא יוצר כמובן השלכות קשות במעגלים רחבים הרבה יותר.
שורות אלו נכתבו עוד לפני שהתפרסם מכתבו האחרון, בו הוא מצהיר על נכונותו לעמוד 'מול כיתת יורים' ולא לוותר על ההפרדה. ההתבטאות המוזרה הזו, בלשון המעטה, מכל בחינה אפשרית, המצטרפת לביטויים אחרים באותו מכתב שנזכיר בהמשך, יצרה גלי הדף של תדהמה ומבוכה, שעלו עשרת מונים על קודמיהם. אנשים צבטו את עצמם ושאלו, 'באיזה עולם האיש הזה חי'.
כל המציאות הזו עומדת בסתירה לדימוי 'נאור' ו'פתוח' ברמה מסויימת שיש לקהילת סלונים ביחס לחסידויות אחרות, וגם לאדמו"ר הנוכחי באופן אישי. אפילו מהבטה שטחית על דמות דיוקנו, והוא איש מרשים ויפה תואר, המחונן בהחלט במה שמכונה בשפה החסידית 'הדרת פנים', ניתן לחוש כי מדובר בדמות אצילית ורבת השראה. התמיהה אפוא רבה שבעתיים.
[במאמר מוסגר: הדימוי 'הפתוח' של סלונים, הנחשבת כחסידות 'ליטאית' ו'מודרנית' לעומת חסידויות אחרות, יש לו מחד בהחלט על מה לסמוך, אך מאידך יש לציין את מסורת ההחמרה הנהוגה בקהילה זו בתחום המיני ובעניני אישות, החמרה המקבילה לעתים למה שקיים בחצרות כמו גור או תולדות אהרן, הנחשבות כידוע לקיצוניות בתחום זה. חומרות אלו, המבטאות מתח ועיסוק סביב הענין המיני, לא קיימות בצורתן זו בקהילות חסידיות אחרות, שלא לדבר על העולם הליטאי. השניות הזו היא אחד המאפיינים של סלונים. אני מציין זאת בקצרה כדי להסב באופן כללי את תשומת הלב לכך שמעבר לתיאור אישיותו ועולמו הרוחני של האדמו"ר הנוכחי, בהם אתמקד במאמר זה, יש חשיבות להכרת עולמו ומשנתו של אביו, והאופי הייחודי והמסויים שבו הוא עיצב את קהילת 'סלונים', אך כאמור לא ארחיב על זה כאן.]
השורות הבאות יהוו אפוא נסיון צנוע, על בסיס היכרות עם הרבי וקהילתו, להתוות קוים בסיסיים והתחלתיים, לאופיו האישי ועולמו הרוחני, המסתורי והאזוטרי, של הרבי מסלונים, תוך נסיון למצוא באלה את שרשי הנהגתו בפרשה הנוכחית. אני מקווה שיהיה בדבריי מענה בסיסי וראשוני לשאלות הצורבות עכשיו את ליבם ומוחם של רבים.
 
נתחיל ברמה האישית, בנסיון לשרטט פרופיל פסיכולוגי: מדובר באדם בעל נטייה אינדבידואליסטית חזקה, איש בעל אופי מופנם ומתבודד. בשנים שלפני עלייתו לכס האדמו"רות, היה מסוגר רוב שעות היום בחדרו הפרטי, בקומה העליונה של בניני ישיבת סלונים. מעולם לא היה חלק מחבורת התלמידים ההדוקה שסבבה בכל עת את אביו האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום', מייחלת להדרכתו ולקרבתו. באופיו הוא רחוק מאד מלהיות 'איש רעים להתרועע'. תמיד הילך בצידי דרכים, שָׁקֵט וחרישי, שבוי במעין חלום, חי בצילו של עולם פנימי.
לפני עלייתו על כסא האדמו"רות, שימש כ'ראש הישיבה' של סלונים, תפקיד אותו ירש מאביו מייסד הישיבה, לאחר שאביו התמנה לאדמו"ר. תפקיד 'ראשות הישיבה' שימש האיתות המובהק של סימון 'יורש העצר'. אך למעשה, מלבד ה'שיעור הכללי' על הסוגייה השבועית, אותו מסר ביום חמישי ועליו התייגע רבות, וכן השיחות שאזכיר בהמשך, לא התבטא תפקידו בשום סוג של קשר עם תלמידי הישיבה. רבים מהם היו ממורמרים על כך, ויש שפירשו זאת כביטוי של יהירות והתנשאות. בודדים ממש קיימו איתו קשר אישי. כדי לשוחח איתו היה צורך 'להירשם' אצל אחד ממקורביו, ולהמתין 'בתור' חודשיים לפחות, משום שהזמן שאותו הקדיש לשיחות אישיות עם תלמידים היה מצומצם ביותר. בזמן השיעורים והשיחות, שארכו שעה ויותר, היתה הדלת המרכזית נעולה ולא ניתן היה להיכנס או לצאת באמצע, משום שקולות פתיחתה וסגירתה הפריעו את ריכוזו באמירת השיעור.
סדר יומו היה מוקפד ביותר. הוא נהג להשכים בשעת בוקר מוקדמת מאד, ובשעת ערב מוקדמת עלה על יצועו. בישיבה אמרו כי ניתן לכוון את השעון על פי הזמנים הקבועים בהם היה בא וחוזר מחדרו בישיבה לביתו ברחוב הסמוך. קול פסיעות נעליו, המצוחצחות בקפידה ומבריקות תמיד, היה מהדהד בחלל רחבת הישיבה, והבחורים ידעו כי זה הזמן להנמיך את קול שיחותיהם הקולניות, ולסגת הצידה ביראת כבוד.
הוא מחונן בחוש אסתטי מפותח ורגישות עמוקה ליופי. מראה של זר פרחים טבעי וססגוני, או שולחנות ערוכים בטוב טעם, עשוי לגעת לליבו עד דמעות. מדי ליל שבת, היה צועד רגלי, בדד, לתפילת ליל שבת בכותל המערבי. שם, ללא מנין, היה עומד לבדו שעה ארוכה, בפינה קבועה, מול האבנים הגדולות והעתיקות, ושופך את נפשו לפני אלוהיו. מראהו האצילי והבודד, משך את עיניהם של רבים, ושימש באותה תקופה אחד ממוקדי הענין של המקום. רבים היו ניגשים אליו ביראת כבוד לאחר התפילה, מבקשים את ברכתו, ולעתים גם את עצתו (מנהגו זה נפסק לאחר פטירת אביו, ומחוייבותו כאדמו"ר להתפלל עם חסידיו).
 
שיחותיו כראש הישיבה ניחנו בקסם מושך ובהילה מסתורית. שיחות אלו ניתנו במשורה, אחת לחודשיים בערך, אך כאשר התקיימו, אף אחד מבני הישיבה כמעט לא החמיץ את המעמד, ואף רבים מהאברכים הנשואים, שחלקם הגיע במיוחד מערים אחרות. דומיה דרוכה שררה באולם, כאשר מילותיו האיטיות והמדודות חתכו את חלל האוויר. שיחותיו הצטיינו בכח ציור והבעה בלתי רגיל, והיה בהם משהו סוגסטיבי. הוא אדם בעל נפש שירית ופיוטית, סוערת ורוויית כיסופים. דיבורו היה חולמני ומהורהר, כשוקל את מילותיו, וכאשר דיבר מבטו היה נעוץ תמיד בחלל התקרה.
רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע.
הוא חושב על המציאות בצורה מְתוּוֶכֶת וסימבולית. ניתן לומר כי הוא חי בעולם דמיוני, שבוי במושגיו שלו על העולם. את המבנים והקונסטרוקציות המופשטות שלו, הרוויות במושגים רוחניים, מיסטיים וחסידיים, הוא מחיל על בני אדם חיים ומורכבים ועל מציאות חמקמקה ודינמית, שבדרך כלל, מיותר אפילו לומר, רחוקה כרחוק שמיים וארץ מחלומותיו ודבריו. משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק. אני כותב את הדבר הזה בבהירות ובוודאות שלמה. זהו אולי קו האופי הבולט ביותר באישיות שלו.
קשה לומר ששיחותיו הצטיינו באיכות אינטלקטואלית יוצאת דופן או במבני עומק רעיוניים, צדדים שמעולם לא היו חזקים במיוחד בשושלת 'סלונים', אבל היה בהם תמיד רגש עמוק ומסעיר, כובש ומהלך קסם, ופיוטיות חרישית ושובת לב. דיבורו פרט תמיד על נימי הלב. יכולת להרגיש כיצד הוא חש בשעת דיבורו את הרגשות שהוא מדבר עליהם, בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.
תופעה שבלטה בשיחותיו היא שליטתו ואהבתו לתנ"ך, דבר נדיר בחברה החרדית והחסידית. יותר מזה אני רוצה להתעכב על מה שהדבר הזה שיקף אצלו: התמכרות למילים. כאשר היה מצטט פסוקים וקטעי תנ"ך שלמים בעל פה, בהברה מודגשת ומוטעמת ורוויית געגועים, יכולת לחוש כיצד הוא מאוהב במילים עד כלות נשמתו. לעתים רבות קולו היה נחנק מהתרגשות, כאשר היה חוזר על ציטוטים אהובים עליו במיוחד, אחד מהם למשל, וזה כמובן לא ציטוט מהתנ"ך, היה הקינה 'ציון הלא תשאלי' של ריה"ל.
כאדם מקורי ואורגינלי, המחונן בנביעה פנימית, ושלא כמו 'בנים ממשיכים' במקומות אחרים, שאינם אלא חיקוי דהה וחיוור של אבותיהם, שיחותיו כמעט מעולם לא ציטטו במישרין את אביו בעל 'נתיבות שלום', ואפילו לא דברי תורה של אדמו"רי החסידות הקודמים, מלבד הספר העיוני יותר, 'יסוד העבודה', שהיה חביב עליו במיוחד. חלק מהדור המבוגר של תלמידי אביו אפילו התרעם על כך, וראה בכך מחיקה והתעלמות מזכר האב, מי שבנה את החצר ממסד ועד טפחות, וְהוֹרִישָהּ לבנו בכורו על מגש של כסף. אין לי ספק, שהוא התמודד בדרכו שלו עם צילה של אישיות כל כך דומיננטית וריכוזית כאביו, אך הוא בהחלט הצליח לבנות את עצמו כאישיות שונה, בעלת קול ואמירה ייחודית.
דמויות מרכזיות שנכחו בשיחותיו, כאלה שאביו למשל לא הזכירם מעולם, הם 'בני הנביאים' מן התנ"ך. שוב ושוב היה מתרפק בערגה על אותם אנשים שעזבו את כל עסקי העולם ויצאו אל המדבר לחיי פרישות, 'כדי שתתדבק נפשם ומחשבתם לה' '. ספר 'המספיק לעובדי ה' של ר' אברהם בן הרמב"ם היה חביב עליו במיוחד. באזני רוחי אני שומע עכשיו את קולו הזך, חוזר בהטעמה וברטט על לשונו של 'המספיק': 'העולם החומרי הוא מחיצה גדולה החוצצת בין העבד ובין רבו'. או למשל, 'היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם'. וכהנה רבות. בל"ג בעומר היה מדבר בערגה ובכיסופים על ה'חבריא' של רשב"י מספר ה'זוהר', דימוי נוסף של קבוצה מיסטית.
מדי שנה בסביבות פרשת פנחס, קולו היה ניצת כאשר היה מדבר על פנחס, האיש היחידי, שאש הקנאה לכבוד האל בערה בנפשו, והוא קם ועשה מעשה. בשיחות ליל פורים, שהיוו מעמד מיוחד וחריג בחצר סלונים, מעין 'טיש' של הבן בחיי אביו, היה אחד המוטיבים המרכזיים, מסירות נפשה של אסתר, שהפקירה את עולמה הגשמי והרוחני, ובכך פתחה את שערי הגאולה. הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש.
שיחותיו ציירו תמיד את עולמם של יחידי סגולה. לא 'יחידים' במובן השגור והרווח בחברה החרדית, 'גדולים' ו'תלמידי חכמים', אלא 'יחידים' מיסטיים, כמו 'בני הנביאים', השרויים בעיגול פנימי של אור, ופניהם כלפי מעלה. אין כל צל של ספק שֶבְּעֵינֵי עצמו הוא יחיד כזה, אולי אפילו היחיד שבדור.
 
כאשר נתמנה לאדמו"ר, רבים בסלונים, בעיקר כמובן המבוגרים ומביני דבר, חששו להתאמתו לתפקיד. מהיכרותם איתו הם פשוט לא הצליחו לדמיין 'כיצד בדיוק הוא יעשה את זה'. אף אחד לא הטיל ספק בסגוליות המיוחדת של אישיותו, אך סימן השאלה המשמעותי היה, כיצד איש סגור ומתבודד זה, שחי כל השנים בבועה מנותקת משל עצמו, יתמודד עם עניני הציבור שהוטלו על צווארו. כיצד הוא יתמודד למשל עם 'קבלת קהל' רצופה של כמה שעות ביום, תפקידו המסורתי של אדמו"ר, בפרט בקהילה המונה למעלה מאלף חסידים, דבר שלא הסכין לו מעודו. מהר מאד החששות הללו התבדו. ניכר היה בתחילת האדמו"רות, כיצד כביכול צילו הכריזמטי של אביו יורד ממנו. קומתו הזדקפה, והוא נכנס בטבעיות לנעליים הגדולות של אביו. נראה היה שחל שינוי באופיו. בשקט בשקט, בעיקר אצל הצעירים הנלהבים, כשהמבוגרים לא שומעים, יכולת לשמוע את הדיבורים המוכרים גם מקהילות חסידיות אחרות, על 'יפה כח הבן מכח האב'.
בניגוד לאביו, איש הציבור הטבעי והמעורב, שמלבד הנהגת קהילתו היטה שכם והיה כידוע פעיל במיוחד בעסקי ציבור בבמות ובפורומים שונים, ושימש ידידם האישי של רבים מ'גדולי הדור', עולמו של בנו ר' שמואל הוא כאמור באופן מובהק 'עולמם של יחידים', יחידים הפורשים מהעולם וחורגים אל האור האלוהי. כאמור הוא גם בעל מבנה אישיות ואופי שונה מאד מאביו, מופנם ואינדיבידואלי. אך זהו לא רק ענין של אופי: חשיבתו סולדת ובזה לעולם פוליטי. אביו ה'נתיבות שלום' העלה את 'אגודת ישראל' בשיחותיו ובהשקפתו למדרגת קדושה, כגוף המייצג את 'כנסת ישראל', אך הוא לעומת זאת סולד ומתנער מעסקי המפלגתיות והפוליטיקה, ורואה בהם מהות של סיאוב וריקבון, המנוגדת בתכלית לתפקידו ועולמו הרוחני האישי. ממקורות מוסמכים שמעתי ציטוט מפיו, המתייחס לוויכוחים שהיו לו עם אביו בנושא. לפי הציטוט ששמעתי הוא התבטא: "כבר לפני שנים רבות אמרתי לאבי שיפסיק להאמין כל כך ב'אגודת ישראל', זה הכל שקר ופוליטיקה". ביטוי להשקפתו זו הוא נתן במערכת הבחירות שלאחר ההתנתקות, בה הורה לחסידיו להימנע מהצבעה בשל השתתפותה של אגודת ישראל בממשלת ההתנתקות, והסיוע העקיף שנתנה לביצועה.
גם מאז הוטל עליו עול הציבור, אין לו הערכה רבה מדי לעמיתיו ה'גדולים' והאדמו"רים השונים. הוא רואה בהם חלק ממשחק באנאלי ונדוש, אפילו שקרי ומכור. סירובו העקבי לחתום על כרוזים ציבוריים איננו מקרי. הוא מחוץ למשחק. בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'.
מגעו האנושי ושיחו ושיגו עם הבריות, מתאפיין באצילות וברוך. הנהגתו 'נסיכית' ו'מלכותית', רוויית הוד והדר, וכולו אומר תפארת וכבוד. חבר המדריך קבוצות תיירים בלילות שבת בירושלים, סיפר לי על התלהבותם הקבועה של התיירים מדמותו המרשימה של הרבי מסלונים, ומהבעת הדביקות המיסטית הנסוכה על פניו. אך השלווה המלכותית והאצילית, חיוכו הרחב והמוּכָּר, החושף טור שיניים צחורות למשעי, והפאות הסדורות בקפידה מאחורי האזניים, אינן מסגירות את המתחולל בלבו פנימה. בנשמתו של האיש הזה, המאופק והעצור, יוקדת אש תמיד. אש מיסטית של כיסופי קדושה וטהרה מוחלטת, תוקד על מזבחו לא תכבה.
 
כל מה שתיארתי כאן, שופך כמדומה אור על מקורות השראתה של האישיות העומדת במרכז הסערה, ומאפשר להתחיל להבין 'מה קורה כאן'. אך עדיין לא הגעתי לנקודה המרכזית של דבריי. אני מבקש לעמוד כאן על מוטיב מיסטי שהיה מופיע פעמים רבות בשיחותיו, והוא מקבל עכשיו משמעות ברורה ומובהקת. כוונתי לאותו ציטוט מהזוהר על 'כנישתא חדא' [קבוצה אחת], שתתקיים בארץ ישראל לפני ביאת המשיח, תשוב בתשובה שלמה ותביא את הגאולה. כבחורים צעירים לא הֵבַנוּ וגם לא העמקנו יתר על המידה בדבריו, שהיו תלושים לחלוטין מעולמנו ובכלל. אהבנו בעיקר את הצליל המסתורי של דבריו, שכאמור היו לוקחים את שומעיהם לעולם אחר. רק עכשיו אני מבין עד כמה מבחינתו הוא התכוון לכך ברצינות גמורה.
עולה בי עכשיו זיכרון בהיר לגמרי משיחה אחת שלו, בליל פורים של שנת תשנ"ג, שיחה שהיכתה גלים תקופה ארוכה לאחר שנאמרה. דבריו בשיחה זו שופכים אור על תפיסתו המיסטית והאפוקליפטית את התקופה שהוא חי בה.
שיחותיו בליל פורים נשאו כאמור אופי ייחודי, וריכזו אליהם קהל רב. רוב החסידים, בפרט הדור הצעיר, היו נוכחים במעמד זה, דבר חריג למי שלא כיהן אז כאדמו"ר. זה היה מעין 'טיש' שלו בחיי אביו, פעם אחת בשנה. בהשפעת כמה כוסות יין כמצוות היום, הוא היה נושא את דבריו מתוך בכי חנוק וסוער, והיה בהם גילוי לב וסערת נפש, שלא היו אופייניים לו בשאר ימות השנה. בין הצעירים רווחה ההתבטאות, שליל פורים הוא 'ליל ההתגלות' שלו.
את דבריו הוא פתח, עדיין רגוע ושָׁקֵט, בציטוט מדרש על הפרק בתהילים 'למנצח על איילת השחר', פרק שחז"ל דרשו אותו כידוע על אסתר ועל נס פורים. להבנת הדברים אביא כאן את לשון המדרש.
המדרש אומר כך: "למנצח על איילת השחר. למנצח למי שהוא קופץ כאייל, ומאיר לעולם בשעת חשיכה. ואימתי הוא מאיר, בלילה. הלילה, אף על פי שהוא לילה, יש בו אור הלבנה והכוכבים. ואימתי הוא חושך, בעלות השחר. שהלבנה והכוכבים נכנסים, והמזלות הולכים להם, ואותה שעה אין לך חושך גדול מזה. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מעלה את השחר ומאיר לעולם". בהמשך המדרש מקשר את הדברים לאסתר, 'שהביאה את השחר מתוך החושך'. המדרש משווה אפוא את תקופת אסתר לחושך המוחלט השורר טרם עלות השחר, ואסתר היתה 'איילת השחר', זו ש'קפצה כאייל' ו'האירה לעולם בשעת חשיכה'.
השיחה התארכה כשעה וחצי, ואין בידי כרגע רשימות או הקלטות ממנה, ויתכן בהחלט שהמבנה כולו חשוב להבנת הדברים. מכל מקום, אעלה כאן את דבריו בסיומה, בהם השווה את תקופת נס פורים לתקופתנו, שאף היא לדבריו תקופת החושך המוחלט שטרם הגאולה. אינני יכול להעביר כאן את סערת הרוח והבכי הכבוש, את הטונים המתחלפים והניגון המרטיט שבו נאמרו הדברים, אך הנה תוכנם (בתרגום מאידיש כמובן):
"מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה. היו תקופות בחיי עם ישראל, של 'מחוץ תשכל חרב'. חרב הלכה וקרעה חלקים מהאומה. [כוונתו לתקופת החילון]. היום, ברוך ה', חלפה החרב. מבחינות רבות אפשר לומר ש'איכשר דרא'. יהודים מקפידים על קלה כבחמורה. יש את כל המותרות, בכל ההכשרים, בכל ההידורים. אבל [בזעקה] 'מחדרים אימה'! – מחדרים השתררה כזו אימה חשכה גדולה שמעולם לא היתה. אמת, אמונה, הצנע לכת, אהבת ה' שהרמב"ם מדבר עליה, כל אלו הם 'מחדרים אימה'. [זועק] תסתיר פניך יבהלון!…".
"חז"ל אומרים 'משורר ששיער חייב מיתה'. ישנם תפקידים פנימיים וישנם תפקידים חיצוניים. 'משורר' הוא התפקיד הפנימי. 'שוער' הוא התפקיד החיצוני, לחזק את הבריחים. באותם התקופות של 'מחוץ תשכל חרב', היו מוכרחים כל ה'משוררים' לעזוב את תפקידם והפכו להיות 'שוערים', משום שהיה צורך לעסוק בחיזוק החומות והבריחים. אבל סוף דבר, לא נשארו משוררים. [זועק] צימאון עז לאלוקות, שזהו יסוד שיטת הבעל שם טוב, מה תהא עליה".
"והנה, חזרנו לארץ ישראל. כנסת ישראל חזרה למקומה. בשיר השירים נאמר, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. העולם מחכה עכשיו ל'קופץ כאייל', שיאיר לעולם בשעת חשיכה, עד שתחפץ…"
שוב ושוב חזר על המשפט האחרון, בעיניים עצומות ורוויות דמעה, בפנים נשואות אל על, ובקול בוכים משתנק: "די וועלט ווארט אוף א קופץ כאיל, וואס זאל נעמען און צוריק מעורר זיין, עד שתחפץ, עד שתחפץ…" – עד שכרע באפס כוחות על כסאו, והבחורים התחילו בניגון הסלונימאי הנודע על הפרק 'למנצח על איילת השחר', ויהי המקום לחרדת אלוהים. 
והנה, וכאן מגיע העיקר, תקופה מסויימת לאחר שנשמעה שיחה זאת, עברה השמועה כי הוא ביטא באזני מקורבים את אכזבתו, על כי דבריו לא נשאו פרי, ולא חוללו את התוצאה שהוא ייחל לה. התברר שהוא ציפה במלוא הרצינות הגמורה, שייגשו אליו יחידים, בחורים ואברכים, בעלי שאר רוח ו'מסירות נפש', ויביעו את נכונותם לייסד קבוצה נבחרת של 'קופצים כאייל', היינו לקבל על עצמם חיים של קדושה עליונה ומתח רוחני גבוה, בכדי 'להאיר את העולם' ולהביא את הגאולה.
לא הייתי מסתמך על שיחה בודדת ואפיזודה שבאה בעקבותיה, הגם שאף היא עצמה משמעותית עד מאד כפי שנקל להבין, לולא כאמור המוטיב הזה, 'כנישתא חדא' שמביאה במסירות נפש את הגאולה, היה בן לוויה קבוע לשיחותיו.
אם מישהו עדיין לא הבין, אז נבהיר את זה בבירור: המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו האזניים עשויות להיות כרויות לקריאה מסוג זה, ובו מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.
 
בדימויו הפנימי של האדמו"ר, הקהילה שהוא מנהיג מהווה אפוא אי אידיאלי של טוהר, בועה של קדושה, ועליו מוטל לשמרה מכל משמר, לקראת הגאולה הממשמשת ובאה. באופיו הוא נעדר לחלוטין חוש פרגמטי, ואיננו יודע סודה של פְּשָרָה עם המציאות. חשיבתו היא מופשטת, תלושה, מנותקת מממשות החיים. הוא חי כאמור בעולם של אידיאות וסמלים, מילים ורעיונות. געגועיו וכיסופיו מנעוריו כל הימים, הם לעולם של קדושה מוחלטת ואוטופית. בעיני עצמו הוא מוֹרָהּ וּמַנְהִיגָהּ של 'כנישתא חדא', החבורה הסודית והנסתרת שתביא את הגאולה. הקבוצה הזו חייבת להיות מובדלת מהעולם החיצון, ההולך ומסתאב מיום ליום.
בשיחות שהוא נושא בשנים האחרונות, הוא מדבר על האינטרנט כעל משהו ש'מטמא את האוויר'. העולם כולו מלא בעיניו ב'חיידקים של טומאה', והפתרון היחיד להתמודד איתם הוא הקמת חומות גבוהות של קדושה, יותר ממה שנצרך בדורות קודמים. הוא מחמיר מאד בעניני עבודה משותפת של גברים ונשים, וגם בהזדקקות לאינטרנט לצרכי פרנסה. התפיסה שלו את סכנת האינטרנט איננה במישור המעשי כרבנים אחרים בעולם החרדי, העומדים בפשטות על שלל הפיתויים והאפשרויות חסרות התקדים שהכלי הזה מציע, ועל הפוטנציאל הנפיץ שלו מבחינת החברה החרדית. הוא מייחס לאינטרנט כח טומאהמיסטי, שגם כניסה מבוקרת לאתרים 'כשרים' או עסקיים בלבד, איננה יכולה לחסן מפני סכנתו.
ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה. גדרות ההפרדה הם  החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.
בתקשורת החרדית פורסמה שיחתו בכלא, לפני 'האסירים', וכך הוא אומר להם: "בראש חלפה מחשבה, אולי גם המשיח יבוא אחרי מעמד כזה. ובודאי שהשלב הבא העומד בפנינו הוא ביאת המשיח". ובהמשך: "ככה נגדל דורות של בנות שלא נתבייש עמהן בפני מלך המשיח".
במכתב הוא מבטא שוב, באופן ברור ומפורש, את סודו המשיחי, ואת תודעת 'אחרית הימים' המדריכה אותו: "אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כח הקדושה לכח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים". הימים הספורים שביקש בית המשפט העליון לאיחוד המגמות, ועוד סוגים נוספים של פשרות שהוצעו, הם כלל וכלל לא הענין.יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.
 
הסיפור שאני מספר כאן הוא ללא ספק טראגי למדי. תודעתו המיסטית והמנותקת של הרבי, עתידה להתנפץ במוקדם או במאוחר אל סלעי המציאות, ולמעשה היא מתנפצת כבר עכשיו. אך הטרגדיה מתחילה עוד קודם לכן: דִימוּיָיו הגבוהים והאידיאליים על קהילתו, רחוקים עד מאד ממציאות חייהם המחוספסת והממשית של חסידיו הצעירים המתגוררים בעמנואל או במקומות אחרים. הנתק שלו מהמציאות האמיתית שלהם היא בדיוק אותו הנתק שאיפיין אותו, כאשר חיכה עד בוש לאחר פורים תשנ"ג, שיגשו אליו יחידים המבקשים להתמסר למשימה של 'הבאת הגאולה'. אף אחד כמובן לא בא.הדיבורים הנשגבים והמופשטים של האדמו"ר, שאולי הסעירו את דמיונם בשנות הנעורים, לא מגדירים במאום את עולמם כיום של חסידיו הבוגרים תושבי עמנואל או ביתר עילית ואלעד, גם אם הם בדרך כלל מורגלים לחזור עליהם בפיהם, ולשכנע את עצמם שאכן כך, הם הם נציגי הקדושה עלי אדמות. במידה מסויימת הם בני ערובה בידיו בפרשה הנוכחית, גם אם כמובן הם יתנגדו בכל תוקף להגדרתם ככאלה, ויצהירו על שמחתם ורצונם החפשי לשמוע בקולו ולבצע את הוראותיו.
חשוב להבהיר: המאמר הזה נועד כאמור לתאר את עולמו הפנימי של האדמו"ר. הוא כמובן לא מהווה הסבר למעשיהם וצעדיהם של חסידיו, אנשים פשוטים ורגילים, המתקיימים במישור שונה. ברשומות קודמות הצגתי היבטים ממשיים ומציאותיים יותר של הפרשה, ומשם תדרשנו. כפי שהבהרתי, מושגיו של האדמו"ר בנויים על אופי 'תלוש' ומופשט, ועל העדר קשר ממשי למציאות.
ברמה המעשית, הוא מעולם לא נפגש והקשיב באופן בלתי אמצעי לטענותיו של הצד השני, למרות נסיונות חוזרים ונשנים לארגן פגישה כזו עם הרב יעקב יוסף. העדר הפגישה ביניהם איננו מקרי. השפה שבה הוא מדבר עם חסידיו, זוהי השפה היחידה שהוא מכיר. הוא איננו יכול לפעול, ומעולם לא פעל, במרחב אחר. כבן בכור לאביו האדמו"ר הקודם, נקל לשער את הבועה המגוננת שטיפחה אותו כל השנים, וסגרה אותו מהעולם החיצון, בועה אותה הוא רואה בדמיונו כמקיפה גם את חסידיו.
קשה לשער כיצד היו הדברים מתגלגלים אם היה נפגש עם הרב יוסף. זה היה מפגש של שני יהודים חרדים במראם והשתייכותם, חובשי כובע וחליפה שחורה ורבני קהילות, אך דוברי שני שפות שונות לחלוטין, ונציגיהם של עולמות רוחניים זרים זה לזה, אשר לא ידברו איש את שפת רעהו. ובכל זאת, כיצד היה האדמו"ר מגיב אם היה שומע מפיו, לדעתי בפעם הראשונה(!!!), על כאבן והשפלתן של הילדות 'הספרדיות' והוריהן, ועל האופן שבו נהגו חסידיו בעמנואל. האם היה ממשיך לדבר במושגיו התלושים, האוטופיים. בְּאֵלוּ מלים היה בוחר להתייחס למציאות הקונקרטית, הממשית, שהרב יוסף היה מתאר באזניו. הפגישה הזו כנראה כבר לא תתקיים, ועל כן לעולם לא נדע.
החסידים וה'מקורבים' שמנעו בדרכים שונות את קיומה של פגישה זו, יודעים היטב מדוע הם עשו זאת. הדימוי הטהור והמתרצה, המתחטא והמתפנק, אותו מציירים החסידים לעצמם בעיני רבם כאשר הם נכנסים לחדרו ל'יחידות' ומתייעצים עמו על 'לבטים רוחניים', היה אולי נשבר ומתנפץ מול עדותו של הרב יוסף. מי זה יאפשר ליריבו המושבע, להיכנס אצל האדם החשוב והמרכזי ביותר בחייו, כפי שנתפס אדמו"ר אצל חסידיו, ולפרוס בשלמות את טענותיו הקשות.
הקרבנות האמיתיים של 'מלחמת הקודש' המדומיינת והמופרכת של הרבי, הן כמובן בנות 'המגמה הכללית' בעמנואל ומשפחותיהן, שהושפלו עד עפר ודמן נשפך בראש חוצות, עוד הרבה לפני שהפרשה העגומה הזו הגיחה בכלל לתודעת הציבור. סִבְלָן נמשך כמובן גם עכשיו, כאשר האדמו"ר מחריף ומקצין את דיבוריו, ורבים שואלים את עצמם, אולי אם הרבי כל כך מתעקש, שמא אכן 'כצעקתה'. שמא אכן השטן בכבודו ובעצמו אורב שָׁם בעמנואל לבנות חסידיות, בדמותן של ילדות ספרדיות תמימות. האמת היא אולי הפוכה: נראה כי רבים בקרב הציבור החרדי האשכנזי שתמך בו מתחילים להבין לאחר המכתב האחרון, כי שפתו ומושגיו של האדמו"ר לוטים בערפל אוורירי ומרחפים בספירות גבוהות ומסוכנות, וכי יש להרהר מחדש על התבונה שבהיגררות הציבור החרדי כולו אחרי המלחמה שהוא מנהל.
מסתבר אפוא, כפי שתיארתי כאן, שהילדות הקטנות הללו, שהדורסנות והאטימות של חסידיו בעמנואל השפיעה עמוקות על חייהן ועל חיי משפחתן, לא קיימות כלל בעולמו. מעבר לכך שכאמור לא היתה לו שום הזדמנות לשמוע את הצד שלהן, הוא פשוט לא רואה אותן. אין להן מקום בחיזיון המיסטי והאפוקליפטי שמצטייר בדמיונו. הן לגמרי שקופות. הטרגדיה היא, שבאיש הטהור והאצילי הזה שלא מסוגל לפגוע בזבוב, אין אפילו טיפה אחת של רוע, וגם לא יכולה להיות. מה שכן יש לו, בבירור גמור, זה כשל עמוק וקריטי בתפיסת המציאות, מעין 'חור שחור', סוג של עיוורון חלקי. בראשו קיימים מבנים דמיוניים שלמים, בתוכם הוא פועל ומתנהל, ומבלעדיהם הוא לא רואה דבר. עמנואל היא לא עיר נידחת בישראל, אלא מפת קרב קוסמית לפני הגאולה. אדמונד לוי הוא לא יהודי דתי שומר מצוות הממלא תפקיד של שופט, אלא נציגה הדמוני של הכפירה המתעתעת, הפוערת את מלתעותיה המאיימות על בנות הכת הנבחרת והַקְדוֹשָה של חסידי סלונים, ומאיימת להשחית את תומתן. המפקד העליון של הקרב הזה ושליחה של ההשגחה, זה כמובן הוא עצמו, המתייצב בראש חסידיו, תוך שהוא קורא ל'אמוני ישראל', היינו היהדות החרדית כולה, להצטרף אליו למלחמה המכרעת של אחרית הימים. 

העיתונאי טוביה טננבאום:מה שמעתי ביו''ש כשהתחפשתי ל''עיתונאי גרמני''

העיתונאי טוביה טננבאום:מה שמעתי ביו''ש כשהתחפשתי ל''עיתונאי גרמני''  
 

נ.ב.התפרסמה כתבה עלו בנושא אחר בימים האחרונים כל שזה לא ידיעה כפולההסופר, טוביה טננבום, השתמש בתעודת העיתונאי הגרמני שלו וזכה באמון ידוענים פלשתינים ו“פעילי שלום“, שסיפרו לו דברים שלעולם לא יגידו לעיתונאי ישראלי. ספרו ‘תפוס ת‘יהודי‘ הוא מסמך תיעודי על אנטישמיות ועל שנאה עצמית. פרק לדוגמהֿ רב מסוג אחר, הרב אריק מ‘רבנים למען זכויות אדם‘, ממתין לי עם שחר יום המחרת. הרב אריק מקבל מימון עצום מארגונים שונים והוא חייב לספק את הסחורה. היום הוא מספק את הסחורה. הוא לובש חולצת־טי שעליה כתוב “כולנו אלעראקיב“ ועומד ליד רכב מסחרי שארגן עבורי, כדי שייקח אותי לכרם זיתים של הכפר בורין בגדה המערבית, סמוך לשכם. שם אצטרף לפלשתינים האמורים למסוק את זיתיהם מאוחר יותר היום. הוא לא יצטרף אליי, שכן הוא היה בבורין אתמול, אך הוא משלם עבור הרכב ועבור הנהג, כדי שאוכל להשתתף במשימה הקדושה של ארגונו “לשרת ולהגן“ על מוסקי הזיתים הערבים. דן, פעיל ישראלי העובד עבור אריק, יצטרף אליי. מוריס שבא מקניה, ואף הוא אחד הפעילים של אריק, מצטרף גם הוא. מוריס לומד יישוב סכסוכים ושלום בינלאומי והוא מאושר לקחת חלק במסע של רבנים למען זכויות אדם להגנה על הערבים מהחיילים ומהמתנחלים הישראלים המבקשים לפגוע בהם. מוריס, אדם שמשימת חייו היא להשיג שלום עולמי, בדק וברר ברחבי העולם כולו וגילה כי יש כוח אחד המאיים על השלום הבינלאומי: ישראל. רק לפני כמה ימים, כך מדווח בחדשות, נכנסו קיצונים מוסלמים למרכז קניות וטבחו את הקונים בקטיעת אבריהם בזה אחר זה, בהתקפה שזעזעה את העולם באכזריותה. זה קרה בקניה, מולדתו של מוריס, וניתן היה להניח כי אילו ביקש מוריס ליישם את טכניקות יישוב הסכסוכים שלו באתר בעייתי, היה עליו להימצא כעת בקניה. אבל לא, הוא נמצא כאן. אני מבקש ממנו להסביר לי זאת, אך במקום תשובה הוא מחייך בעצבנות ובוהה בי כאילו הייתי השטן בהתגלמותו. אבו ראמי מירושלים הוא נהג המסחרית. הוא היה פעם הנהג של אורי אבנרי, פעיל השלום הישראלי הקשיש ביותר, והיום הוא עובד עם הרב אריק. תוך כדי נהיגה הוא מצביע על אתרים מעניינים. לדוגמה, על בית בראש גבעה: “זה הבית של משה זר, המתנחל הראשי!“ אל תשאלו אותי מה המשמעות של זה; אין לי מושג. בשעה טובה אנחנו מגיעים לכפר, ובקרוב נהיה בדרכנו לכרם הזיתים, כדי להגן על הערבים המוסקים שם מפני היהודים הברוטליים. איכר פלשתיני מקדם אותנו בברכה. הוא נורה על ידי שני מתנחלים לפני כמה זמן, שנה בערך, ועל גופו ניתן עדיין לראות את הסימנים, כך הוא אומר. איך קוראים לך? אני שואל אותו. “ברוּס לי“. הוא באמת אמר ברוס לי, או שהוא ניסה להגיד משהו כמו ‘ברוסלי‘? אני לא בטוח, אבל אני עונה: נעים לפגוש אותך. השם שלי הוא קונג פו. השמש זורחת, השמיים כחולים, הרוח נושבת קרירה על פנינו, והמתנחלים, כך מעדכנים אותי, נמצאים ממש קרוב לכאן. האווירה חמה. ייתכן כי מתבשל עימות עם המתנחלים ואני נרגש עד הגג. אבל קודם כל אנחנו צריכים לטפס במעלה הגבעה אל עצי הזית. אני כמעט נופל עשר פעמים, שכן הדרך למעלה תלולה למדי ויש אבנים המחליקות ממקומן ברגע שאני דורך עליהן — אבל מה לא עושים כדי לסייע לאנשים להינצל מהרג בידי יהודים. הכל. אנחנו מגיעים לעצים של ברוס לי וקוטפים זיתים. אני חשבתי לתומי שנשמש שומרים מפני סוכני הרשע, לא מוסקים מן השורה, אבל מסתבר שטעיתי: לא שמתי לב למילה “לשרת“ ב“לשרת ולהגן“. דן ומוריס, משרתים נמרצים שכמותם, עמלים בלי לאות יחד עם ברוס לי על עץ זית אחד, וקוטפים את היצורים הירקרקים והחמקמקים הנושרים מן העץ אל שק המונח על הקרקע. “המתנחלים הורגים אותנו“, אומר ברוס לי כשהאיש השחור והיהודי עמלים כדי לשרת אותו. כמה מכם נהרגו מאש המתנחלים עד כה? דן, המאזין בחשאי לשיחתי עם ברוס לי, מתערב באופן מיידי: “אתה יכול לראות את זה באינטרנט“. אני מתעלם מדן וממשיך עם ברוס לי, ושואל אותו שוב: כמה מכם נהרגו על ידי המתנחלים עד כה? “שניים“. מתי? “ב־1999 או 2000“. עבר מאז די הרבה זמן, וברוס לי מביט בפניי ומבין שהוא לא הצליח לגרום לי לחשוש מן היהודים. אבל ברוס לי הוא בחור פיקח, והוא יודע שיש אנשים לבנים הזקוקים לסיפור טוב כדי להתחיל לפחד מהיהודים. סיפורים מתחילים עם רגשות, וברוס לי רוצה לגעת בליבו של קונג פו. לפני כמה ימים, הוא מספר לי עתה, מתנחל ראה ערבי שהתפלל על הגבעות ואמר למתפלל להפסיק להתפלל. הערבי לא ציית ליהודי והמשיך להתפלל. המתנחל מיד ירד מהסוס שלו וירה בערבי באמצע התפילה. לא ידעתי שהמתנחלים רוכבים על סוסים, אבל אני לא יודע הכל, כמובן. האם ראית זאת בעיניך ממש, ברוס לי? “השכן שלי סיפר לי“. ברוס לי שואל לזהותי. אני עיתונאי גרמני, אני מספר לו. “תודה לך שאתה מדווח על הבעיות של הפלשתינים לאירופים. אנחנו שמחים מהחרם האירופי“ על מוצרי ההתנחלויות. על לא דבר, ברוס לי. ברוס לי איש פיקח. תן מחמאה לגרמני כמוני, ומיד הוא מסמיק ומסתחרר מרוב שמחה. דן ומוריס, אני מבחין בזווית עיניי, אינם חדלים מעמלם. אני מביט בהם ומגיע למסקנה כי לא מדובר במוסקי זיתים מדופלמים, אך המרץ והרצון הטוב מפצים על מה שהם חסרים במיומנות. שעה חולפת ועדיין לא נראה אפילו מתנחל רצחני אחד באופק, ואלו אינן חדשות משמחות עבור הרב אריק. הוא בוודאי התפלל לאלוהים תפילה מיוחדת לסייע בעדו כך שאחזה בברוטאליות היהודית מכלי ראשון, אבל אלוהים התעצל ולא שלח את המתנחלים היהודים הזדוניים להרוג אותנו. עד מהרה מחליט הרב להתערב נוכח היעדר התגובה של אלוהים לתפילותיו. הוא מטלפן אליי כדי לסייע. אם תרצה, הוא אומר, ניתן להסדיר שייקחו אותך במכונית — מכונית אחרת — כדי לראות את העדויות לפשעים האיומים שבוצעו על ידי היהודים בעבר. נראה לי אבסורדי שרב ינסה כל כך קשה להוכיח שהיהודים הם יצורים רצחניים, אבל אני אוהב את תיאטרון האבסורד — האם לא הזכרתי זאת קודם לכן? — ואני אומר שאשמח שיסיעו אותי למקומות בהם היהודים הרגו את החפים מפשע. בחור בשם זכּריה, מדווח לי הרב אריק, יגיע בקרוב מאוד כדי לאסוף אותי. אך לפני שזכּריה מגיע, מזמין אותנו ברוס לי לאכול איתו — חומוס עם פול ופיתה. אנחנו אוכלים תחת עץ זית נאה, וברוס לי מספר לי שוב שהוא נורה על ידי שני מתנחלים, ומוסיף עוד שני פרטים: הם אחים, והוא מכיר אותם. מה שמותיהם? הוא לא יודע מה שמם, הוא אומר, הוא רק מכיר אותם בפנים. מישהו יודע? כן. הייתה חקירה של המשטרה הישראלית במקרה, והוגשו האשמות בבית המשפט. בבית המשפט, למיטב ידיעתי, לא ניתן להעלות האשמות נגד ‘פנים‘; חייבים להיות שמות. אצל מי רשומים השמות? אני שואל אותו. יהודית מ‘יש דין‘, ארגון ישראלי המגן על הזכויות המשפטיות של פלשתינים, כך הוא אומר. אני רושם לעצמי הערה למצוא את הגברת הזו ולברר את הפרטים. בינתיים מגיע זכּריה. הוא פלשתיני מהכפר ג‘ית, ויש לו כרטיס ביקור המגדיר אותו כ“מתאם זכויות אדם“. אני עולה על הרכב המסחרי המרשים שלו, המצויד בטכנולוגיה העדכנית ביותר, והוא לוקח אותי לסיבוב. “מה אתה רוצה לראות?“ הכל. הוא לוקח אותי לכפר בורין. היינו כבר בכרם הזיתים של הכפר, ועכשיו אנחנו הולכים לכפר עצמו. אנחנו מגיעים לשם בתוך כמה דקות. במקום הזה, אני חושב לעצמי, מרקד המלאך ביש גדא מדי יום ביומו. בכל מקום כאן אני רואה עוני מדכדך שקשה להביט בו. כן. זהו מה שרוב צרכני החדשות בעולם חושבים שיש בפלשתין, וכאן אני רואה זאת במו עיניי. התקשורת הבינלאומית, מתברר, מספרת לנו את האמת במלואה. אני חייב לשאוף מעט אוויר צח ואני יורד לקנות סיגריות בחנות קטנה — יותר חור בקיר מחנות — ואני מביט בעשן העולה מפי. מעבר לעשן ומעבר לרחוב אני רואה חבורת ילדים, ולא חולף רגע ואני מתחיל לשחק איתם. הם נהנים מזה. ואני נהנה מהם. מתוקים, שמחים, אלוהים יודע למה. הילדים האלו נפתחים אליי, אל הזר. למי שיש צורך בהוכחה שילדים יכולים להיות שמחים בעמק דכפין זה, מוזמן לבוא לכאן. אני מנסה להשוות את זה לגרייט נק בניו־יורק, שם חייתי לפני שנים רבות למדי. גרייט נק הוא אחד הפרוורים העשירים באמריקה, והילדים שם זוכים לטיפוח הטוב ביותר, לחינוך המשובח ביותר, לצעצועים המבריקים ביותר, לאוכל המזין ביותר, לבתים אדומי הגגות ביותר — ובקיצור, להכל ביותר. האם הילדים שם היו מאושרים יותר? האם ניתן יהיה לראותם הולכים ברחוב ביחד כשחיוך על פניהם, כשצחוק משותף מלווה את כל מעשיהם? בשום פנים ואופן לא. הילדים בגרייט נק סובלים ממחלת יותרת השפע, אך הילדים של בורין אפילו לא יודעים שיש מחלה כזאת בעולם. אני מתענג על מראה ילדי בורין וממשיך לשחק איתם. עד מהרה, מצטרפים עוד ועוד ילדים. אני ממציא שיר a o e i a o o, ואנחנו שרים כולנו ביחד, בקול רם מאוד. תיאטרון הרחוב הטוב ביותר שהיה אי פעם בבורין. בעיני זכּריה מרבנים למען זכויות אדם, הילדים ואני נראים כמו משוגעים. הוא מביט בי ובילדים, ואומר לי שהמופע הזה מזכיר לו פתגם ערבי: “אם החברים שלך משוגעים ואתה לא, השפיות שלך לא תעזור לך“. כלומר, כמובן, שעכשיו אני חופשי לעשות מה שאני רוצה והוא יהיה חייב לרוץ איתי. אני אוהב את זה. איש מעברו השני של הרחוב מנסה לברר איזה מין מופע זה, והוא מתקרב אלינו. הוא מציג את עצמו: מוניר. גם הוא, תאמינו או לא, פעיל זכויות אדם. אם לדייק, הוא עובד עבור יש דין, NGO ישראלי הממומן בנדיבות המכון לקשרי תרבות זרה (Institut für Auslandsbeziehungen או IFA) ועל ידי גופים אחרים. האירוע המתפתח — שני ערבים שיהודים משלמים להם כדי לתפוס יהודים רעים נפגשים באותה פינת רחוב — נראה לי קפקאי. מה שמתרחש מולי הוא הדבר הבא: ארגוני NGO שמאלניים בישראל תרים בהתמדה אחר עוולות עמם ומתחרים זה בזה על גיוס מרגלים מקומיים. על כל מקרה שלא יבוא, אני שואל את מוניר אם הוא מכיר מישהי בשם יהודית. כן, כמובן שהוא מכיר. למה לא שאלתי אותו קודם? היא הייתה כאן לפני רגע! ובכן, לא שאלתי אותך קודם כי לא הכרתי אותך קודם. אתה יכול לטלפן אליה? הוא נותן לי את מספר הטלפון שלה. יהודית מספרת לי שהיא יודעת הכל על ברוס לי והאחים המתנחלים, רק שיש בעיה קטנטונת עם זה: “אני לא יודעת מה השם“ של המתנחלים. זה על המחשב שלי, היא אומרת, ובתוך עשר דקות אני אמצא את זה. אין בעיה. יש לי עשר דקות, עשר שעות — קחי את הזמן שלך. כמה דקות מאוחר יותר היא מטלפנת. אין לה שם. חכי רגע: האם אין תיק משפטי, תיקים, או מה שזה לא יהיה? “את זה תצטרך לברר עם מוחמד“. מיהו מוחמד זה? “עורך דין“. תוכלי לתת לי את מספר הטלפון שלו? “הוא באום אל־פאחם“, היא אומרת. אני מודה לה ומנתק. אין טעם להמשיך ולחקור את העניין הזה. החיים ממשיכים וזכּריה לוקח אותי לבית שבו הצבא הישראלי שרף את אחד החדרים. מוניר מצטרף אלינו. זכּריה מחנה את המסחרית השחורה והגדולה שלו לצד חדר שחור בבית. זה דימוי נהדר, אני חייב להודות. אני נכנס לחדר, חדר קטן, ואכן דומה כי האש ליחכה את כתליו. מוניר מספר לי את הסיפור: “ביום שבת האחרון, בארבע וחצי, הגיע הצבא לכפר. שני חיילים ירדו מג‘יפ, הגיעו קרוב לבית הראשון וזרקו לתוכו פצצה. הם התחילו להגיד, ‘אסור לכם לצאת מהבתים בכפר‘ והמשיכו לבית השני וזרקו שלוש פצצות לקומה הראשונה. אז הילדים והאנשים התחילו לזרוק אבנים, ואז הגיעו הרבה חיילים מהצבא, עשרה ג‘יפים. הם זרקו שלוש פצצות גז אל תוך הבית הזה. שתי בנות קטנות ותינוק היו בתוך הבית והילדים נחנקו. אנשים הגיעו והוציאו את הילדים. אני קראתי למכבי האש והם כיבו את האש מבחוץ, מהחלון“. מדוע הצבא עשה זאת? “זה קורה כל יום שהצבא מגיע לכאן וזורק פצצות, והילדים זורקים אבנים“. כל יום? “כל יומיים“. הם היו כאן אתמול? “לא“. אז הם יגיעו היום. באיזה שעה הם בדרך כלל מגיעים? “בסביבות ארבע“. עכשיו שתיים. אני אחכה כאן. יש רק שעתיים לחכות. עכשיו יש לי שעתיים לחסל, ואני חושב איך לנצל את עיתותיי בתבונה. עולה בי רעיון: מאחר והצבא הישראלי מגיע לכאן כל יומיים וזורק פצצות אל תוך הבתים, אני אוכל לראות בתים שרופים רבים כאן. אפשר לראות עוד בתים שרופים? אני שואל. “לא“. זה לא נראה טוב. הגרמני רוצה הוכחה לברוטאליות היהודית והם מספרים לו סיפורים ולא נותנים הוכחות. הגרמנים, מה לעשות, הם עם שואף הוכחות מטבעו. ובכן, אנחנו במזרח התיכון ואללה לא פראייר של אף אחד. אללה נתן לעמו שכל, וכך נזעקת בעלת הבית ואומרת כי היא צילמה את האירוע בטלפון הסלולרי שלה. אפשר להוכיח את הכל! אפשר לראות את התמונות, במקרה שהטלפון עלייך? כן, הטלפון עליה ואפשר לראות את התמונות. בבקשה. הגברת הולכת להביא את הטלפון. ואז היא חוזרת עם הטלפון. נהדר. אפשר לראות את התמונות? ובכן, לא בדיוק. התמונות נעלמו. הטלפון, מה עצוב ומוזר, התקלקל. אני מבין שכדאי לי יותר לחכות למאהדי שירד מן השמיים מלהמתין להופעתו של צה“ל כאן, ולכן מחליט ללכת בחזרה אל הרכב עם זכּריה ולנסוע משם. הרב אריק מטלפן. הטלפון על דיבורית. הרב אריק וזכּריה מדברים בעברית, שפה שטוֹבּי הגרמני לא מבין. אני גוי גרמני. הרב אריק אומר לזכּריה שאם אני מוכן להישאר עוד קצת היום, לא חשוב לכמה זמן, הוא צריך להסיע אותי ולהראות לי דברים. רבנים למען זכויות אדם ישלמו את העלות, אומר הרב אריק. אלו חדשות מרנינות. זכּריה אומר לי שהוא דיבר עם הרב אריק בטלפון, ושהוא, זכּריה, יסיע אותי עוד בערך שעה ואז ישיב אותי לאבו ראמי, שיחזיר אותי לירושלים. אני מוחה. הרב אריק ביקש מהגרמני, ממני, לבוא לכאן ואני רוצה לדעת מה בדיוק אמר לו ידידי היהודי. לזכּריה אין ברירה, שכן הרב הוא ידידי, והוא חייב להיות כן איתי. הוא מתפתל לכאן ולשם, אומר לי שהרב אריק העלה כמה אפשרויות, אבל הוא, זכּריה, חושב ששעה נוספת של נסיעה באזור תספיק. אני אומר לזכּריה שאני רוצה שהוא יסיע אותי ככל שיידרש. זה מה שאני רוצה ואני חושב שהרב ישמח אם זה מה שיקרה. אני רוצה לראות עוד, אני אומר לו. אני רוצה לראות מקומות, אני רוצה לראות אנשים, ואני רוצה לראות בתים. אני איש משוגע, אני מזכיר לו, ואני רוצה שיסיעו אותי לראות את כל הדברים הנוראים שהיהודים עושים כאן. בוא נלך להרים, לגבעה הזאת, לכביש הזה — כך אני אומר לו. זכּריה מבין שהוא מתעסק עם איש משוגע בתכלית השיגוע, גרמני שהוא ידידו של יהודי, ממשיך לנסוע. אנחנו רואים בתים יפים ואני רוצה לצלם אותם. זכּריה לא אוהב את הרעיון, ממש כפי שעאטף לא התלהב מכך שאראה את הבתים היפים של העניים העשירים — אבל אני מתעקש. אתה חייב לעצור לרגע כדי שאוכל לצלם, אני אומר לו. מה שם הכפר הזה? אני שואל אותו. “בורין“. כן־כן. אותו בורין בו ביקרתי קודם. רק שזכּריה, לפני שאמרתי לו להיכן לנסוע, לקח אותי אל החלק העני של הכפר. ורק לשם. הוא והרב רצו שאראה עוני, ואני כמעט האמנתי לסיפור שלהם. אני מצלם כמה תמונות באייפון שלי, ואנחנו ממשיכים לנסוע. בעודנו נוסעים, אני רואה שני דגלים מתנפנפים מראש עמודי חשמל ומעל מבנים גבוהים אחרים. אני שואל את זכּריה מה טיבם של הדגלים הללו. “הדגל הירוק הוא חמאס, הדגל הצהוב הוא פת“ח“. נראה כאילו יש תחרות גדולה כאן בין השניים. אנחנו ממשיכים לנסוע, כפר פה וכפר שם. אני מבחין בשלט אחד החוזר ונשנה בכפרים ובדרכים שונות: USAID (הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי). אני מניח שאמריקה מוציאה כאן בפלשתין הרבה יותר כסף משדמיינתי. אנחנו ממשיכים לנסוע. לפתע, על אחד הכבישים בהם אנו נוסעים, אנחנו רואים לפנינו ג‘יפ צבאי ישראלי. “הם (הצעירים) יזרקו עליו אבנים“, אומר זכּריה, ואז החיילים “ישיבו באש“. בוא ניסע בעקבות החיילים, אני אומר לו, ונראה מה קורה. אני רוצה לראות אש! באופן טבעי לגמרי, הגרמני רוצה לראות את היהודים יורים בצעירים ישראלים. אנחנו נוסעים בעקבות הג‘יפ עד שהוא עוצר לפתע. מדוע עצרו היהודים? אני תוהה. “הם מקימים מחסום!“ ככה סתם. הצבא הישראלי משגע את האנשים כאן. חיילים ישראלים, כשמשעמם להם, משעשעים את עצמם בעינוי העם הערבי; לפתע הם מקימים מחסומים, עוצרים אנשים, ואלוהים יודע מה עוד. אנחנו מגיעים לג‘יפ, אך אין כאן מחסום בזק, כגרסת זכּריה. לא עוצרים מכוניות ואנחנו חולפים על פניו בלי הפרעה. אני מביט בג‘יפ המתרחק מאחוריי ורואה שאחד החיילים מתכונן להשתין. המחסום של זכּריה הוא למעשה מחסום השתנה. פיפי זה חינם, כמו שאמרה לי הזונה הרוסית. אנחנו ממשיכים בדרכנו. אני משגע את זכּריה, זה ברור. אני מכריח אותו לנסוע דרך המוני בתים מופלאים ושכונות יפות בפלשתין. אם הרב אריק היה יודע איך אני מבזבז את כספו הוא היה מקבל התקף לב. ובעודנו נוסעים לצד הבתים הנהדרים והנופים המרהיבים של הערבים, הטלפון של זכּריה מצלצל. מישהו מצפון אמריקה על הקו והוא מאוד, מאוד, מאוד, מאוד רוצה לסייע לעם הפלשתיני ולהציל אותו מהפושעים הישראלים. לאן כדאי לו לנסוע, הוא שואל את זכּריה, כדי לראות במו עיניו את הפשעים האיומים של הישראלים? גם זכּריה שמח מאוד לעזור למטלפן במצוקה מצפון אמריקה. המטלפן מצפון אמריקה, למען הסדר הטוב, הוא איש ארגון זכויות האדם הנוצרי EAPPI. הוא נוצרי טוב, ובין תפילה לתפילה הוא מבקש לעזור לנזקקים. הארגון, מסתבר, עסוק מאוד בארץ הקודש. אנה מריה, היפהפייה השווייצרית שפגשתי באל־קודס, ומישל, הצרפתיה המכוערת שפגשתי באוטובוס, גם הן נמצאות כאן באדיבות אותו ארגון. זכּריה מספר לו שזה נהדר שהוא צלצל. אנחנו לא עובדים בשבת (רבנים שומרים על השבת), הוא אומר לו, ויום שישי הוא רק חצי יום (מאותה סיבה ממש) ולכן נוצרי שוחר טוב יועיל מאוד. זה יהיה נהדר, אומר זכּריה לנוצרי החביב, אם הוא גם יתעד את מה שהוא רואה. מדהים איך שהמערכת הזאת עובדת! אנשים נוחתים במדינה עם מצלמות כדי למצוא יהודים רעים. אם הברנש הזה היה מקדיש אותה כמות של אנרגיה לדרום מרכז לוס־אנג‘לס הוא היה יכול למצוא מספר מספק של תמונות מזעזעות להציג בפני העולם, אבל אני מנחש שהוא מפחד להסתובב ברחובות של דרום מרכז העיר. זכּריה ממשיך לנסוע. אנחנו מגיעים לקלקיליה ואין לי מושג לאן עוד אבקש מזכּריה לקחת אותי. אז אני אומר לאיש שלי שעכשיו אני רוצה פלאפל. בחירוק שן עוצר זכּריה ליד דוכן פלאפל. תוך כדי לעיסת הפלאפל סוכן־העל הופך והופך בראשו לאן כדאי ללכת מכאן, כשלפתע הוא מבחין בשלט: רוואבי. רוואבי. אני זוכר את השם. לפני איזה זמן נתנו לי עלון, אני לא זוכר מי נתן לי אותו, על רוואבי, “העיר הפלשתינית המתוכננת הראשונה“ — עיר הנבנית מאפס על ידי הפלשתינים בני זמננו — לא אלו שחיו כאן לפני 14,000 שנים. התמונות בעלון היו מרהיבות, ואני זוכר שהעיר החדשה הזו הניפה את הדגל הפלשתיני הגדול ביותר מאז ומעולם. יהיה נפלא לראות אותה! אני אומר לזכּריה שהחלטתי לאן אני רוצה ללכת עכשיו: רוואבי. רוואבי? למה רוואבי? זה שבעים קילומטר הלוך ושבעים קילומטר חזור. בשום פנים ואופן! אני מתעקש. אני חייב לראות את פלשתין. זכּריה עושה כמיטב יכולתו להניא אותי מכל הסיפור, אבל אין לו שום סיכוי. אי אפשר לדבר בהיגיון עם גרמנים משוגעים, אני אומר לו. נקודה. • • • הייתם פעם ברוואבי? רוואבי נבנית בימים אלו. יותר ממיליארד דולר כבר הושקעו בעיר. מיליונים רבים עוד יושקעו, אינשאללה. רוואבי. האם ראיתם אי פעם את רוואבי? כשנכנסים לרוואבי — פירוש השם ‘גבעות‘ בערבית — אתה מבין שנכנסת לגן עדן. העיר העתידית ניצבת בראש הר, הגורם לך להרגיש כאילו אתה ניצב על פסגת העולם. רוואבי אמנם נמצאת עדיין בשלבי בנייה, אך דייריה הראשונים אמורים להיכנס אליה כבר בשנה הבאה. בכניסה לרוואבי ניתן לראות דגל עצום בגודלו, דגל גוליברי, גרגנטואי — והמראה מהמם. כן, זה רק דגל, אבל איזה דגל! דגל מוקף בדשא, בדגלים נוספים, בפסלים ובמוסיקה שדומה כי היא בוקעת מכל פינה באדמה. אני מפטפט עם אחד האנשים כאן ושואל אותו מדוע הדגל כל כך גדול. הוא קורץ אלי ואומר: כדי לתקוע לישראלים. אנחנו צוחקים על זה. אני פוסע כמה צעדים מהדגל ונכנס למשרד המכירות של רוואבי. איזה משרד! המשרד הזה הוא אולם תצוגה משופרא דשופרא, ומוצג בו דגם מוקטן של העיר החדשה, כולל המבנים, המרכזים העירוניים השונים, הכבישים המתוכננים וכל מה שתרצו למצוא בעיר. ועוד הרבה יותר. התכנון האדריכלי של רוואבי פשוט מדהים: הוא משלב אמנות, טכנולוגיה מתקדמת, נוחות, עושר ויופי. כשרואים את זה, קשה להעלות על הדעת עיר קיימת שתשתווה לה, אפילו בעשירות שבמדינות. רוואבי זוהרת ונפלאה, מלאת השראה ומרתקת. היא נפלאה. רמי, גבר לבוש היטב, מבאר לי את נפלאות המקום. באמצעות עט לייזר הוא מצביע על הדגם הממוזער של רוואבי ומציג בפניי כמה מהמבנים שיהיו ברוואבי: מרכז כנסים עם תיאטרון פנימי, אולם תצוגות, מוזיאון מדע, בית קולנוע, חנויות, בתי קפה, בוטיקים, סופרמרקט, אצטדיון כדורגל, מלון של חמישה כוכבים, אמפיתאטרון, מסגד, כנסייה, בית עירייה. אני עוצר את האיש. הוא מדבר מהיר מדי לטעמי. אני לא רואה כאן כנסייה ואני מבקש ממנו לחזור על המשפט האחרון, כי איבדתי אותו. הוא נענה ברצון. נקודת הלייזר האדומה מצביעה על המקומות בעודו מדבר: “כאן המסגד, כאן הכנסייה, כאן בית העירייה“. הוא מצביע על המסגד כשהוא אומר “מסגד“ והוא מצביע שוב על המסגד כשהוא אומר “כנסייה“. אני לא רואה כנסייה. איפה הכנסייה? אה, הוא אומר לי, כן, אין להם את הכנסייה בדגם הזה, אבל בקרוב הם יעדכנו אותו. יש כנסייה או אין, בזבזתי מספיק מכספו של הרב אריק ואני אומר לזכּריה שאני מוכן לחזור. אנחנו עושים את דרכנו חזרה והרב אריק מתקשר. זכּריה מדבר בקו השני ואין לו זמן ליהודי. הוא צורח עליו, כפי שצורחים על כלב משוגע: “תרד מהקו!“ הרב אריק, יהודי צייתן שכמותו, יורד מהקו. יהודי מוכה, יהודי מבוזה, יהודי קטן. בנקודה זו אני מרגיש רע בשביל אריק. הוא עמל כל כך קשה כדי לרצות את הפלשתינים, על חשבון עמו וארצו, ובתמורה הוא זוכה לביזוי. אני לא אומר שום דבר, שכן אני לא אמור להבין מה שנאמר בעברית. • • • לפני שהמוח שלי יהפוך משותק לגמרי, אולי כדאי שאדבר עם מישהו אחר — לא ערבי ולא יהודי. אירופי יתאים. מה בדבר הוד מעלתו לארס פאבורג־אנדרסן, שגריר האיחוד האירופי לישראל? http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/613/104.html#.VAJEp7nhXNE.twitter

תפוס את היהודי 

אם יש משהו שיהודי חייב לעשות זה לקרוא את "תפוס ת'יהודי" של טוביה טננבום (הוצאת סלע מאיר.( הדבק על הכריכה עוד לא יבש, רק ביום ראשון הוא יוצא לחנויות, אבל ברור שמדובר באסופת דפים שהיא קריטית כדי להבין מה קורה פה.
טננבום, יהודי וישראלי לשעבר, הוא סוכן סמוי. הטריק שלו יכול לעבוד רק פעם אחת - בפעמים הבאות כבר יזהו אותו. אחרי תקופה ממושכת של התחזות הוא הוציא שני ספרים במכה. בראשון, "אני ישן בחדרו של היטלר" שיצא לאור ביוני האחרון, התחזה לגוי גרמני וחשף את היקפה המבהיל של האנטישמיות החדשה בגרמניה. בספרו השני, חם ממכבש הדפוס, דילג בין תל אביב ורמאללה, כשהמועמדים להסרת הבגדים הפעם הם ישראל והרשות הפלשתינית.
היה מי שכינה אותו "בוראט לאינטלקטואלים." לפעמים הוא טוביאס, קתולי שנפגש עם ג'יבריל רג'וב, אחמד טיבי, אנשי אונר"א ועמוס עוז ולפעמים הוא טוביה היהודי, שנפגש עם איילת שקד ומתנחלי יצהר. בחסות האופי התיאטרלי שלו (הוא הקים את התיאטרון היהודי המצליח בניו יורק,( ובזכות היותו דובר עברית, ערבית וגרמנית, הוא מגלה מה אנשים אומרים אחרי שהיהודי הולך.
הספר מרים את העפעפיים בחוזקה. הכתיבה משעשעת, התוכן מחריד. השורה התחתונה: מדינות אירופה וארגונים בארצות הברית הנגועים באנטישמיות עמוקה מצאו יהודים שונאי עצמם, שיעשו בשבילם את העבודה המלוכלכת. אין צורך להסתכן באמירות לא תקינות פוליטית ובהאשמות על אנטישמיות; מי שיוציאו לפועל את שנאת ישראל בעולם יהיו יהודים.
מדובר באותם יהודים שעסוקים בלייצג את הצד הפלשתיני, אבל עושים זאת בלי לדעת מילה אחת בערבית. תסריטאים ובמאים שמקבלים מימון יפה מקרנות קולנוע חיצוניות, גרמניות למשל. המימון מגיע רק אם התסריט הוא פרו-פלשתיני. כך הם מרוויחים שופר תמים.
ויש גם את פעיל השמאל איתמר שפירא (אחיו של הטייס הסרבן יונתן שפירא,( שלוקח קבוצת סטודנטים מחו"ל לסיור, בחושבו שטננבום המצטרף אליהם הוא "משלנו." ביד ושם מסביר שפירא שהזוועות שעשו הנאצים הן אותן זוועות שישראל מבצעת בפלשתינים. זה מה שהסטודנטים שומעים. זה מה שהעולם שומע. מפיו של יהודי, חייל לשעבר.
טננבום מנפץ את הבלוף של ארגוני זכויות אדם. חושף מסכת שקרים של ארגונים כמו רופאים לזכויות אדם ואחרים שמפיצים אינפורמציה שקרית. המטרה היא להוכיח שהיהודים הם עושי העוול הגדול ביותר בעולם. המסע שלו מתועד, מוקלט, ממוסמך. כשהוא מצטרף לסיור של עדאללה, עם רצף ראיונות מבוימים לגבי מצוקות הבדואים, הוא מתעקש להיכנס לאוהלים. בפנים מתגלים בתי פאר. מתברר שאף עיתונאי אחר לא ביקש להרים את הבד של האוהל.
בבילעין הוא מתעד את ההצגה המאורגנת. את ההערות התומכות בהיטלר שהשמיעו מלוויו הערבים, כשהיו בטוחים שהוא גרמני. ביפו ראיין בעל בית קפה ערבי שמחזיק מעל הקופה את "מיין קאמפף." ערבייה ממזרח ירושלים, סטודנטית באקדמיה למוסיקה, גילתה לטננבום שהיתה מוכנה לרצוח את המרצה שלה.
הוא תוהה מדוע פעילי השמאל לא משקיעים במחנות הפליטים הפלשתינים בירדן, הרי שם המצב הקשה ביותר, מדוע מביאים קבוצות לסיורים רק ביהודה ושומרון. התשובה היא שהסיפור הוא לא הפלשתינים אלא היהודים. תפוס את היהודי.מקור: ישראל השבוע, ג באלול תשע"ד