התגלגל לידי בהשגחה פרטית עלון "אהל מועד" של חסידי לעלוב (פר' קרח), וקראתי בו סיפור מפעים על האדמו"ר ר' שמעון זצ"ל שנפטר לפני כמה שנים.
כך כותב הסופר הדגול ר' יאיר ויינשטוק הי"ו:
סודם של מגדלי התאומים:
לפני כמה חודשים שמעתי )מהרה"ח יואל עקיבא
איגר שליט"א ששמעו מפי אנ"ש בארה"ב, ואח"כ
מעוד כמה אנשים( סיפור מדהים אודות רביה"ק
זיע"א, ולמרות שטרם הצלחתי להתחקות על מקורו
בדיוק נמרץ אמרתי לא אמנע טוב מהציבור הקדוש
אשר לשמו ולזכרו של רבינו הק' תאוות נפש. כבר
כמעט 4 שנים חלפו מאז הסתלקותו מאתנו בפתע
פתאום בליל יום הכיפורים תש"ע ועדיין נוכחותו
הקדושה מורגשת היטב בלב כל אחד ואחד מקרב
מקושריו ואנשי שלומנו.
דבר המעשה התרחש לפני 11 שנה לערך לעת
שכ"ק מרן אדמו"ר זיע"א יצא לארה"ב לשמחת
נישואי אחד מנכדיו. בעת היותו שם לאחר שבעת ימי
המשתה, הביע יום אחד משאלה מוזרה ביותר: אני
רוצה לנסוע למנהטן למגדלי התאומים!
מי שהכיר את רביה"ק יודע שבמשך 14 השנים
שגר שם לא נסע אף פעם לאתרי התיירות אליהם
מגיעים מיליוני מבקרים מכל רחבי העולם. הוא עג
סביבו עוגה, ד' אמות של תורה ועבודת ה' ומעולם
לא יצא ממנה. גם ברחוב מיעט ללכת אלא רק
ההכרחי, וכשהיה יוצא לרחוב היה עושה זאת בעיניים
מושפלות ופתוחות רק מעט כדי לא להיתקל בקירות
ואנשים. אף פעם לא רצה לראות, דרך משל, את
מפלי הניאגרה המפורסמים ולא חיפש היתר של
להודות ולהלל לה' על יצירותיו הנפלאות בבחינת מה
רבו מעשיך ה'... )וידוע לי על מישהו מארץ ישראל
שביקר בארה"ב וסיפר לו שהוא נוסע לבקר במפלי
הניאגרה, שאל אותו הרבי "ומה יהיה לך מזה, חוץ
מנסיעה מפרכת של יום שלם?" בנימה של ביטול
גמור(. במקומו הקבוע היה יושב ולומד ולא היה לו
דבר וחצי דבר עם אמריקה שבתוכה הוא גר. אדרבה,
נראה היה כאילו רצועה מארץ ישראל נמתחה ובאה
עד אליו והוא ממשיך לגור בירושלים עיר הקודש.
ולכן כאשר במהלך ביקורו בארה"ב ביקש לנסוע
לפתע למגדלי התאומים זקפו בני המשפחה את
עיניהם בפליאה, אולי הוא צריך להיפגש שם עם איש
עסקים, חשבו לעצמם, אולי זה ענין של הצלת נפשות
או עסקנות חשובה למען מישהו, שכן בודאי שהרבי
הקדוש שכל הבלי העולם אינם מדברים אליו כקליפת
השום, לא ירצה לנסוע למנהטן שאינו ידוע כמקום
ששואבים משם דליים של קדושה וטהרה.
כיון שהביע רצונו בבירור "למגדלי התאומים
רוצה אני לנסוע" סידרו לו מיד רכב ואחד מאנ"ש
התנדב לשמש לו כנהג ולקחתו למקום.
בעת הנסיעה לא התעניין רביה"ק כהוא-זה
בכל הנוף, אלא עיין בספר קדוש שלקח איתו ונמנע
מלראות מאומה, עד שהודיע לו הנהג "הגענו".
הוא עמד עם מלוויו מתחת למגדלים הענקיים
שגובהם הגיע ל-110 קומות ו-415 מטר והם נחשבו
שנים רבות כצמד הבניינים הגבוהים ביותר בעולם.
הרבי הרים את ראשו לראות את הבניינים עד לקצה
גובהם ואחר שאל כמו אינו יודע "ואיך עולים עד שם
למעלה?"
"במעליות" אמר לו מישהו, "יש שם מעליות
מהירות שלוקחות את האנשים בתוך זמן קצר מאד
מלמטה ועד למעלה".
אולם הרבי לא תכנן כלל לעלות במעלית, הוא
שאל, "ואיפה המדרגות?"
"מה?" התפלאו השומעים, "מדרגות? מי עולה
ברגל 110 קומות?!"
"אתם יכולים לברר לי?"
אחד המלווים נכנס פנימה למגדל ואחרי כמה
רגעים יצא החוצה ואמר שיש כאן איש תחזוקה שמוכן
להראות לרבי את המדרגות. הרבי נכנס עם מלוויו
לבנין הענק כשהוא מתעלם לחלוטין מכל הפאר
וההדר הנוצצים סביבו. הוא פסע בצעדים תכליתיים
יחד עם איש הצוות עד לדלת שהובילה אל המדרגות.
עלה 2 קומות במדרגות ושם הגיע לדלת נעולה.
"זהו" בישר לו איש הצוות. "מכאן איננו מורשים
לעלות יותר".
"מה יש מעבר לדלת?" שאל הרבי.
"מדרגות החרום" הבהיר איש צוות המגדל. "בזמן
חרום או כאשר המעליות אינן פועלות מכל סיבה
שהיא, אפשר לעלות ולרדת דרך המדרגות מכאן עד
לגג הבנין ולהיפך".
"אולי אתה יכול לפתוח לי את הדלת?" הפציר
בו האדמו"ר.
"לא, רבי" גמגם האיש במבוכה, "אינני מוסמך
לפתוח את הדלת."
הרבי ניסה עוד כמה פעמים לבקשו שיפעיל
קשרים ויפתח לו את הדלת כדי שיוכל להמשיך
לעלות, אך נתקל בדלת נעולה, תרתי משמע.
בסופו של דבר ויתר רביה"ק. אך הוא לא הלך
משם הביתה אלא עבר אל המגדל השני וכמעשהו
בראשון כך מעשהו בשני. טיפס שתי קומות עד דלת
החרום ושם הגיע אל הדלת הנעולה ואל הסירוב
המנומס אך התקיף לפתוח.
כאשר כילה מעשהו, שב רביה"ק לבית האכסניה
שלו בשכונת בורו-פארק. הוא לא אמר מילה ולא
הסביר לאף אדם מה הייתה כוונתו, אך כל בר-דעת
הבין שהיה לו איזה עניין מסוים לטפס כמה שיותר
גבוה בשני המגדלים ברגליו.
כעבור כשנה אירע פיגוע הטרור הגדול ביותר
בעולם, כאשר מחבלים של ארגון אל-קעידה חטפו
מטוסים ונכנסו עמם למגדלים שלא יכלו לעמוד מול
הלהבות האדירות והחום הנורא וקרסו עד קרקעיתם.
עד קרקעיתם אמרנו, ולא היא!
שני הבניינים נחרבו בדיוק עד הקומה השנייה
שלהם, עד לאותו מקום בו הגיעו רגליו של רביה"ק
בטיפוסו במדרגות. משם ואילך הם נותרו, והעיקר:
באותה רצועה שלא קרסה ניצלו כמדומה 14 אנשים
שהיו היחידים שהצליחו לצאת בחיים מבין ההריסות.
אך כמובן שאי אפשר היה להשאיר 2 קומות מתחת
למיליוני טונות של חורבן טיח אבק ומתכת מפוחמת,
והכלים הכבדים פינו משם את הכל והרסו את 2
הקומות בשיני הדחפורים עד שנוצר שם המקום
הידוע בשם "גראונד זירו" )קומה אפס(.
אין לנו עסק בנסתרות, אך לאור הסיפור הזה
המגיע מקרב אנ"ש מארה"ב שנכחו שם עם רביה"ק
בשעת הביקור, מתברר למפרע כי עיניו הצופיות של
רביה"ק ראו שנה קודם לכן את האסון הנורא העומד
לקרות, והוא ביקש להמתיק את רוע הגזירה באסון
הכבד שבו נהרגו קרוב ל-3000 איש ובתוכם כידוע גם
רבים מאחב"י. באותה שעה נתחוור למקורביו פירוש
הנאמר )עמוס ג,ז( כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה
סודו אל עבדיו הנביאים.
ואגב גררא נקיט, באחת השנים הראשונות
לכהונתו של רביה"ק היה טיש שנערך בבית המדרש
של חסידי פינסק קרלין. באותו מעמד היה נוכח יהודי
יקר שבאמצע מהלך השולה"ט קם ממקומו ועמד
לעזוב.
הרבי ראה אותו קם ללכת ושלא כדרכו פנה אליו
וביקש ממנו להישאר.
האיש נראה כמתלבט, מצד אחד רצה לשמוע
בקול הצדיק ומאידך הצביע על שעונו ואמר בנימת
התנצלות "יש לי פגישה, מחכים לי".
הרבי לא אמר יותר דבר אך ראו על פניו שלא
ניחא ליה. האיש ההוא הלך משם לפגישה ולא נראה
יותר בארץ החיים. שלא מידיעתו נפל לפח יקוש
ומלכודת של אינשי דלא מעלי וחייו הסתיימו בצורה
טראגית כעבור שעה קלה שלא בדרך הטבע.
ומענין לענין באותו ענין: בקיץ שנת תשנ"ו חלה
אבי מורי זצ"ל במחלת הלב ואושפז בבית החולים
"ביקור חולים". לאחר כמה ימים השתחרר, אך כעבור
שבוע התדרדר מצבו והוא שוב אושפז בבית החולים,
הוא טופל כיאות, אולם נראה היה בעליל כי מצבו
נמצא בהתדרדרות, ובקצב הזה בעוד כמה ימים הוא
כבר לא יהיה בין החיים. ביום שישי הייתי ליד מיטתו
וסעדתי אותו כאשר לפתע באו לקרוא לי לשיחת
טלפון בדלפק הרפואי במסדרון. ניגשתי לשם ומה
הופתעתי לשמוע את קולו של הרבי השואל אותי
מה שלום אבי. עניתי לו "המצב השתפר קמעא"
והתלבטתי בקרבי האם לומר לו את תחושתי הקשה
במעמקי לבי, כי נראה לי שהמצב דווקא מתדרדר.
אך החלטתי לא לומר בינתיים דבר. שמא אני טועה.
חשבתי לומר לו לקראת סוף השיחה שאני ממש
מודאג. הרבי דיבר אתי כמה רגעים אודות הטיפול
שאבי מקבל ופתאום הוא אומר לי ללא קשר אל מה
שדברנו וכמענה על מחשבותי:
"בקשר למצבו של אביך, אין לך מה לדאוג, הוא
לא מתדרדר, אדרבה, הוא הולך וטוב, ובעז"ה הוא
ישתחרר בקרוב הביתה ותהיה לו רפואה שלמה".
ואמנם, לאחר ימים אחדים השתחרר אבי הביתה
וחי אח"כ עוד קרוב לעשר שנים.
עיניים צופיות...
כך כותב הסופר הדגול ר' יאיר ויינשטוק הי"ו:
סודם של מגדלי התאומים:
לפני כמה חודשים שמעתי )מהרה"ח יואל עקיבא
איגר שליט"א ששמעו מפי אנ"ש בארה"ב, ואח"כ
מעוד כמה אנשים( סיפור מדהים אודות רביה"ק
זיע"א, ולמרות שטרם הצלחתי להתחקות על מקורו
בדיוק נמרץ אמרתי לא אמנע טוב מהציבור הקדוש
אשר לשמו ולזכרו של רבינו הק' תאוות נפש. כבר
כמעט 4 שנים חלפו מאז הסתלקותו מאתנו בפתע
פתאום בליל יום הכיפורים תש"ע ועדיין נוכחותו
הקדושה מורגשת היטב בלב כל אחד ואחד מקרב
מקושריו ואנשי שלומנו.
דבר המעשה התרחש לפני 11 שנה לערך לעת
שכ"ק מרן אדמו"ר זיע"א יצא לארה"ב לשמחת
נישואי אחד מנכדיו. בעת היותו שם לאחר שבעת ימי
המשתה, הביע יום אחד משאלה מוזרה ביותר: אני
רוצה לנסוע למנהטן למגדלי התאומים!
מי שהכיר את רביה"ק יודע שבמשך 14 השנים
שגר שם לא נסע אף פעם לאתרי התיירות אליהם
מגיעים מיליוני מבקרים מכל רחבי העולם. הוא עג
סביבו עוגה, ד' אמות של תורה ועבודת ה' ומעולם
לא יצא ממנה. גם ברחוב מיעט ללכת אלא רק
ההכרחי, וכשהיה יוצא לרחוב היה עושה זאת בעיניים
מושפלות ופתוחות רק מעט כדי לא להיתקל בקירות
ואנשים. אף פעם לא רצה לראות, דרך משל, את
מפלי הניאגרה המפורסמים ולא חיפש היתר של
להודות ולהלל לה' על יצירותיו הנפלאות בבחינת מה
רבו מעשיך ה'... )וידוע לי על מישהו מארץ ישראל
שביקר בארה"ב וסיפר לו שהוא נוסע לבקר במפלי
הניאגרה, שאל אותו הרבי "ומה יהיה לך מזה, חוץ
מנסיעה מפרכת של יום שלם?" בנימה של ביטול
גמור(. במקומו הקבוע היה יושב ולומד ולא היה לו
דבר וחצי דבר עם אמריקה שבתוכה הוא גר. אדרבה,
נראה היה כאילו רצועה מארץ ישראל נמתחה ובאה
עד אליו והוא ממשיך לגור בירושלים עיר הקודש.
ולכן כאשר במהלך ביקורו בארה"ב ביקש לנסוע
לפתע למגדלי התאומים זקפו בני המשפחה את
עיניהם בפליאה, אולי הוא צריך להיפגש שם עם איש
עסקים, חשבו לעצמם, אולי זה ענין של הצלת נפשות
או עסקנות חשובה למען מישהו, שכן בודאי שהרבי
הקדוש שכל הבלי העולם אינם מדברים אליו כקליפת
השום, לא ירצה לנסוע למנהטן שאינו ידוע כמקום
ששואבים משם דליים של קדושה וטהרה.
כיון שהביע רצונו בבירור "למגדלי התאומים
רוצה אני לנסוע" סידרו לו מיד רכב ואחד מאנ"ש
התנדב לשמש לו כנהג ולקחתו למקום.
בעת הנסיעה לא התעניין רביה"ק כהוא-זה
בכל הנוף, אלא עיין בספר קדוש שלקח איתו ונמנע
מלראות מאומה, עד שהודיע לו הנהג "הגענו".
הוא עמד עם מלוויו מתחת למגדלים הענקיים
שגובהם הגיע ל-110 קומות ו-415 מטר והם נחשבו
שנים רבות כצמד הבניינים הגבוהים ביותר בעולם.
הרבי הרים את ראשו לראות את הבניינים עד לקצה
גובהם ואחר שאל כמו אינו יודע "ואיך עולים עד שם
למעלה?"
"במעליות" אמר לו מישהו, "יש שם מעליות
מהירות שלוקחות את האנשים בתוך זמן קצר מאד
מלמטה ועד למעלה".
אולם הרבי לא תכנן כלל לעלות במעלית, הוא
שאל, "ואיפה המדרגות?"
"מה?" התפלאו השומעים, "מדרגות? מי עולה
ברגל 110 קומות?!"
"אתם יכולים לברר לי?"
אחד המלווים נכנס פנימה למגדל ואחרי כמה
רגעים יצא החוצה ואמר שיש כאן איש תחזוקה שמוכן
להראות לרבי את המדרגות. הרבי נכנס עם מלוויו
לבנין הענק כשהוא מתעלם לחלוטין מכל הפאר
וההדר הנוצצים סביבו. הוא פסע בצעדים תכליתיים
יחד עם איש הצוות עד לדלת שהובילה אל המדרגות.
עלה 2 קומות במדרגות ושם הגיע לדלת נעולה.
"זהו" בישר לו איש הצוות. "מכאן איננו מורשים
לעלות יותר".
"מה יש מעבר לדלת?" שאל הרבי.
"מדרגות החרום" הבהיר איש צוות המגדל. "בזמן
חרום או כאשר המעליות אינן פועלות מכל סיבה
שהיא, אפשר לעלות ולרדת דרך המדרגות מכאן עד
לגג הבנין ולהיפך".
"אולי אתה יכול לפתוח לי את הדלת?" הפציר
בו האדמו"ר.
"לא, רבי" גמגם האיש במבוכה, "אינני מוסמך
לפתוח את הדלת."
הרבי ניסה עוד כמה פעמים לבקשו שיפעיל
קשרים ויפתח לו את הדלת כדי שיוכל להמשיך
לעלות, אך נתקל בדלת נעולה, תרתי משמע.
בסופו של דבר ויתר רביה"ק. אך הוא לא הלך
משם הביתה אלא עבר אל המגדל השני וכמעשהו
בראשון כך מעשהו בשני. טיפס שתי קומות עד דלת
החרום ושם הגיע אל הדלת הנעולה ואל הסירוב
המנומס אך התקיף לפתוח.
כאשר כילה מעשהו, שב רביה"ק לבית האכסניה
שלו בשכונת בורו-פארק. הוא לא אמר מילה ולא
הסביר לאף אדם מה הייתה כוונתו, אך כל בר-דעת
הבין שהיה לו איזה עניין מסוים לטפס כמה שיותר
גבוה בשני המגדלים ברגליו.
כעבור כשנה אירע פיגוע הטרור הגדול ביותר
בעולם, כאשר מחבלים של ארגון אל-קעידה חטפו
מטוסים ונכנסו עמם למגדלים שלא יכלו לעמוד מול
הלהבות האדירות והחום הנורא וקרסו עד קרקעיתם.
עד קרקעיתם אמרנו, ולא היא!
שני הבניינים נחרבו בדיוק עד הקומה השנייה
שלהם, עד לאותו מקום בו הגיעו רגליו של רביה"ק
בטיפוסו במדרגות. משם ואילך הם נותרו, והעיקר:
באותה רצועה שלא קרסה ניצלו כמדומה 14 אנשים
שהיו היחידים שהצליחו לצאת בחיים מבין ההריסות.
אך כמובן שאי אפשר היה להשאיר 2 קומות מתחת
למיליוני טונות של חורבן טיח אבק ומתכת מפוחמת,
והכלים הכבדים פינו משם את הכל והרסו את 2
הקומות בשיני הדחפורים עד שנוצר שם המקום
הידוע בשם "גראונד זירו" )קומה אפס(.
אין לנו עסק בנסתרות, אך לאור הסיפור הזה
המגיע מקרב אנ"ש מארה"ב שנכחו שם עם רביה"ק
בשעת הביקור, מתברר למפרע כי עיניו הצופיות של
רביה"ק ראו שנה קודם לכן את האסון הנורא העומד
לקרות, והוא ביקש להמתיק את רוע הגזירה באסון
הכבד שבו נהרגו קרוב ל-3000 איש ובתוכם כידוע גם
רבים מאחב"י. באותה שעה נתחוור למקורביו פירוש
הנאמר )עמוס ג,ז( כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה
סודו אל עבדיו הנביאים.
ואגב גררא נקיט, באחת השנים הראשונות
לכהונתו של רביה"ק היה טיש שנערך בבית המדרש
של חסידי פינסק קרלין. באותו מעמד היה נוכח יהודי
יקר שבאמצע מהלך השולה"ט קם ממקומו ועמד
לעזוב.
הרבי ראה אותו קם ללכת ושלא כדרכו פנה אליו
וביקש ממנו להישאר.
האיש נראה כמתלבט, מצד אחד רצה לשמוע
בקול הצדיק ומאידך הצביע על שעונו ואמר בנימת
התנצלות "יש לי פגישה, מחכים לי".
הרבי לא אמר יותר דבר אך ראו על פניו שלא
ניחא ליה. האיש ההוא הלך משם לפגישה ולא נראה
יותר בארץ החיים. שלא מידיעתו נפל לפח יקוש
ומלכודת של אינשי דלא מעלי וחייו הסתיימו בצורה
טראגית כעבור שעה קלה שלא בדרך הטבע.
ומענין לענין באותו ענין: בקיץ שנת תשנ"ו חלה
אבי מורי זצ"ל במחלת הלב ואושפז בבית החולים
"ביקור חולים". לאחר כמה ימים השתחרר, אך כעבור
שבוע התדרדר מצבו והוא שוב אושפז בבית החולים,
הוא טופל כיאות, אולם נראה היה בעליל כי מצבו
נמצא בהתדרדרות, ובקצב הזה בעוד כמה ימים הוא
כבר לא יהיה בין החיים. ביום שישי הייתי ליד מיטתו
וסעדתי אותו כאשר לפתע באו לקרוא לי לשיחת
טלפון בדלפק הרפואי במסדרון. ניגשתי לשם ומה
הופתעתי לשמוע את קולו של הרבי השואל אותי
מה שלום אבי. עניתי לו "המצב השתפר קמעא"
והתלבטתי בקרבי האם לומר לו את תחושתי הקשה
במעמקי לבי, כי נראה לי שהמצב דווקא מתדרדר.
אך החלטתי לא לומר בינתיים דבר. שמא אני טועה.
חשבתי לומר לו לקראת סוף השיחה שאני ממש
מודאג. הרבי דיבר אתי כמה רגעים אודות הטיפול
שאבי מקבל ופתאום הוא אומר לי ללא קשר אל מה
שדברנו וכמענה על מחשבותי:
"בקשר למצבו של אביך, אין לך מה לדאוג, הוא
לא מתדרדר, אדרבה, הוא הולך וטוב, ובעז"ה הוא
ישתחרר בקרוב הביתה ותהיה לו רפואה שלמה".
ואמנם, לאחר ימים אחדים השתחרר אבי הביתה
וחי אח"כ עוד קרוב לעשר שנים.
עיניים צופיות...
תגובה:
תודה על הסיפור המעניין.
נטיית ליבי, כיון שאיני חסיד ואפילו איני יודע מיהו אותו אדמור, היא לפקפק אם הסיפור היה ונברא. יש לשים לב שגם אם העובדות נכונות, הפרשנות מולבשת עליהן. בה במידה יכול היה מי שמתעקש לטעון שזה שהאדמור היה שם זה כדי להפיל את הקומות מחמת איזה חשבון טמיר...
ועל דברים כאלו כבר אמר רבנו הרמב"ם שאין הם מוסיפים לא יראה ולא אהבה, לפחות אצל בני הדעת, ושמא יש להוסיף: מוסיפים גיחוך למרבה הצער.
זה מה שנראה לי, וכתבתי מה שכתבתי מתוך השערה שאולי רצית לשמוע את חוות דעתי על סיפור אשר כזה.
בכל אופן, ראוי לנו לדעת שגם אם המעשה לא היה ולא נברא, עדיין הקב"ה אינו בשר ודם, ואם יעלה זאת ברצונו, נראה נסים ונפלאות גדולים מאלו וברורים מאלו.
כל טוב
בכל אופן, ראוי לנו לדעת שגם אם המעשה לא היה ולא נברא, עדיין הקב"ה אינו בשר ודם, ואם יעלה זאת ברצונו, נראה נסים ונפלאות גדולים מאלו וברורים מאלו.
כל טוב
ובשורות טובות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה