אדוני היו"ר,
חבריי,
במהלך הדיון הזה נתבשרנו על פיגוע טרור רצחני בשדה תעופה בקרבת מוסקבה, בו נקטלו עשרות רבות של אנשים חפים מפשע. אני מבקש לשלוח בשמכם ובשם ממשלת ישראל והעם בישראל את תנחומינו לממשלה, לעם ברוסיה ולמשפחות השכולות. הטרור הוא בינ"ל והתגובה לטרור חייבת להיות בינ"ל. אם נאחד כוחות הטרוריסטים לא יכריעו אותנו, אנחנו נכריע אותם, וגם נסכל את משימות שולחיהם.
אני בטוח שבזה אני משקף את דעתם של כל חברי הבית, וגם את דעתם של חברינו הצעירים ששמעתי אותם היום בקשב רב. כל אחד מכם מגלה מעורבות עמוקה עם אש בוערת, זה הכי חשוב, ואני מניח שלכל אחד ואלת מכם יש לו ולה הסיבה המיוחדת שהניעה אתכם לבוא למקום הזה, ומי יודע אולי ביום מן הימים הבעירה הזאת גם תחזיר אתכם למקום הזה.
אני יכול לספר לכם על עצמי שהכניסה שלי הראשונה לחיים הציבוריים, חוץ מאשר לרוץ לראש ועד הכיתה בכיתה ו' אם אינני טועה, פחות או יותר זה סיכם את הקריירה הציבורית שלי עד אחרי מלחמת יום הכיפורים. בתקופת מלחת יום הכיפורים הייתי סטודנט בארה"ב, חזרתי למלחמה ולאחר מכן חזרתי ללימודים, ישנתי כמה ימים, הלכתי לאוניברסיטה שבה למדתי, וכשאני מטפס על המדרגות הרחבות אני רואה הרבה דוכנים של סטודנטים ערבים ואיראנים, אחד או שניים אף גידפו את מדינת ישראל. ואני רואה דוכן קטן של סטודנטים ישראלים. היה שם סטודנט אחד עם סנדלים אני חושב, אפילו שזה היה חורף, בכל אופן הוא נראה בערך אותו דבר כמו שהוא נראה היום ושמו היה עוזי לנדאו, והוא ביקש ממני להצטרף למאמץ ההסברה, להדוף את התעמולה הגדולה נגד מדינת ישראל.
אני יכול לספר לכם כיוון שאתם צעירים ומעורבים שמחצית מחיי עשיתי מחוץ לחיים הציבוריים, בצבא, בלימודים, בעסקים, אפילו כתבתי כמה ספרים, זה הכל היה מעניין ומרתק, אבל אין דבר שמלהיב, מסעיר ומרומם את הנפש כמו השירות הציבורי. אני לא יודע מה תבחרו לעשות, כל אחד מכם יכול ללכת לתחומים שונים, אני שומע גם את ההתעניינות – חינוך והדרכת נוער והגנה מפני סמים ואולי בעולם הכלכלי, בעולם של משאבי הטבע, בכל הנושאים שאתם חושבים עליהם, אתם תמצאו עניין ותחפשו דרך להשפיע. אבל יש רק מקום אחד שבו אתם יכולים להשפיע על כל התחומים הללו גם יחד, זה המקום הזה. ראו על מה דיברנו כאן היום. אני רוצה שתדעו שבכל יום בכנסת דנים על הנושאים הללו, כאן דנים בכל, וכאן משפיעים על הכל – על הנכה ועל הזקנה, על היתום והאלמנה, על הרווח ועל הרווחה, על טוהר האוויר ומי שתייה, על קליטת טל מן השמים ועל הוצאת הגז מן המים, על העמקת המורשת ועל רוחב הפס ברשת, על החרב המגנה על הבית ומעל הכל על עלי הזית. הכל. דנים פה על הכל, משפיעים על הכל, ולכן אני רק יכול לברך אתכם ולנסות להשפיע עליכם שתכנסו לחיים הציבוריים, ותנסו להשפיע ותצליחו, כי אין גוף אחר, הכנסת מייצגת את העם אתם באים מכל שדרות החברה הישראלית, פה המקום, וברוך השם יש ייצוג. אם יש דבר אחד שיש בכנסת הזאת זה ייצוגיות. שיטת הממשל שלנו נותנת הרבה כוח לייצוגיות.
אני חושב שזו הזדמנות בשבילכם לראות כיצד ניתן להשפיע פה. אגב, לא רק על-ידי חקיקת חוקים, לפעמים גם על-ידי הימנעות מחקיקת חוקים. שתי החלטות לא פחות חשובות זו מזו – אחת זה לחוקק חוקים נכונים, ושניים להימנע מחקיקת חוקים לא נכונים וחוקים עודפים ומיותרים. זו אחריות גדולה מאוד. זה מה שהכנסת עושה במשך עשרות שנות קיום המדינה. היא הצליחה לשמור על צביונה הדמוקרטי של המדינה במשך חצי תריסר מלחמות, ובמשך המלחמה בין המלחמות שהיא הטרור. ומה ההצלחה? לייצר כאן אי של חופש במרחב הזה שבו רוגמים נשים ומוציאים להורג מיעוטים, במחשך הזה אנחנו מגדלור של אור, ומה זה החופש הזה? החופש זה קודם כל לומר מה שאתה חושב. חופש הדיבור כולל בתוכו גם את חובת המחשבה, וכדאי שהמחשבה תהיה מושכלת, ועל-כן אם אני יכול לתת לכם עצה אחת, תרכשו השכלה וידע, העולם נעשה יותר מורכב, יותר מסובך, יותר תלוי דבר בדבר. אמרתם נכון צריך לשמור על הפרט ולייצג ציבורים כאלה ואחרים, אבל בסופו של דבר האחריות המשותפת לכולם כאן היא לייצג את המדינה. זה לא דבר מובן מאליו כמו בהרבה מן הדמוקרטיות, כי הן אינן מאוימות כמו הדמוקרטיה שלנו.
ציינו בישיבת הממשלה האחרונה את המאבק באנטישמיות ואת יום הזיכרון לקורבנות השואה. אנחנו עם שעבר חוויה קשה מאוד של השמדה, וכולם מדברים על זיכרון השואה. יש מדינות שמציינות זאת, וטוב שהם עושים זאת, טוב שאימצו את זה אפילו כהחלטת או"ם, אבל בד בבד שזוכרים את קורבנות השואה מדבר נשיא איראן על השמדת ישראל, על מחיקתה מעל פני האדמה, ואף אחד אינו, לא אף אחד מעטים קמים וזועקים, והדבר מתקבל, דנים איתם, מדברים איתם. ואנחנו יודעים שבסופו של דבר מי שישמור על קיומה של מדינת היהודים זה העם עצמו וצבאו. ולכן שאלה שיר שרם שאלה נכונה, מה עם חלוקת הנטל?
אני רוצה לספר לכם על דבר שמאוד ריגש אותי לפני ימים אחדים, כי על זה תשמעו מעט מאוד. אני רוצה שתשמעו את זה ממני. ביקרתי לפני ימים אחדים בנח"ל החרדי, ויצא לי להשתתף כראש ממשלה בכהונה הראשונה שלי בהקמת הנח"ל החרדי. יש שם גדוד, גדוד של לוחמים, שבאים מהמגזר החרדי, הם עושים שנתיים שירות, ואח"כ בשנה השלישית הם לומדים. לומדים אלקטרוניקה, לומדים הנדסה, לומדים טכנאות, ומשם יוצאים לשוק העבודה. ואני שמעתי את הסיפורים של החיילים הללו שסיפרו לי שעד לפני שנה הם היו חוזרים מן הצבא, עוצרים בתחנה המרכזית, מורידים את המדים, עולים על 'מדים אחרים' וכך הם היו באים הביתה כי היה אצלם מימד של בושה.
הם סיפרו לי שעכשיו הם הולכים עם המדים, גאים, שמשהו משתנה. אחד החיילים אפילו אמר לי שאמא שלו תולה את המדים על חבל הכביסה, דגל של גאווה. משהו מתרחש כאן. אני לא אפרט כאן. אנחנו יודעים שצריכים שני דברים, אני שמעתי את החיילים הללו אחד אחרי השני מספרים כולם חוויה דומה, ואצלנו יש מידה מסוימת, זה חלק מהחיים הפוליטיים, של איזה ציניקניות, איזה חוסר יכולת לראות שינוי בהתהוותו, ואני אומר לכם משהו מתהווה. אני מאוד התרגשתי. אנחנו הולכים להקים גדוד שני.
באותו ביקור סיפרתי להם אמרתי להם שהסיבה שאני כאן, אני מתכוון בארץ הזאת, קשורה לחוויה שקרתה לסבי הרב נתן מיליקובסקי ז"ל לימים הרב נתן נתניהו. הוא היה תלמיד ישיבה בליטא, ויום אחד הוא עמד בתחנת רכבת באמצע החורף יחד עם אחיו הצעיר, מולם באה חבורת בריונים שראתה אותם בבגדים שזיהו אותם כיהודים והסתערו עליהם. סבי אמר לאחיו הצעיר: ברח, ברח הימלט, והוא ניסה לעצור בגופו כדי להציל את חייו של אחיו. הוא ניסה לעצור בגופו והוכה, והוכה, והושאר כמת. ובעודו מתבוסס בדמו, בשלג הקר, הוא סיפר אח"כ שהוא אמר לעצמו, הוא לא ידע אם הוא יחיה, הוא אמר, איזו בושה, צאצאי המכבים, צאצאיו של דויד המלך מתבוססים כך בשלג.אם אחיה, כך אמר, אם אחיה אקח את משפחתי ואעלה לארץ ישראל ונבנה בית לאומי לעם היהודי בארצו. והבית הלאומי הזה מחייב להרים את החרב, אבל החרב עולה כסף, הרבה כסף, היא נעשית יותר ויותר יקרה. ועל כן ראוי שהצעירים שלנו, החרדים הללו שמתגייסים ואחרים שהצטרפו אליהם, יחזיקו בחרב ויתפרנסו ויתרמו על ידי כך לכוחה הכלכלי והצבאי של המדינה והדבר הזה מתרחש היום והוא ויגדל ויגדל בעתיד.
הדבר מחויב המציאות, כפי ששאר הדברים שהעליתם הם חשובים אבל בסופו של דבר, אנחנו חיים כאן מתוך אמונה, מיכולת ההגנה ומיכולת העבודה והפרנסה שלנו. אלה הדברים הבסיסיים ביותר שמבטיחים את עתיד קיומנו כאן. ובסופו של דבר, אנחנו שבאים הנה ואתם, אם אתם תגיעו הנה ואני מאחל לעצמי ולנו, אחרי ששמעתי אתכם שלפחות חלקכם תגיעו הנה, אנחנו מקבלים פה, בזמן שאנחנו פה, את הפיקדון היקר ביותר שיש לעם היהודי. את המדינה שלו. נשמור על המדינה, והיא תשמור על עמינו. אני מאחל לכם שתבואו לכאן לשמור על המדינה, לפתח אותה, לבנות אותה.
תודה רבה לכם, ריגשתם אותי מאוד, תודה רבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה