הרב יחיאל מיכל מרגלית – טריבוך
הרב יחיאל מיכל מרגלית (כ"ט אלול תרמ"א – י"ח באדר א' תשכ"ה) רבה הראשון של שכונת נווה שאנן בחיפה למשך קרוב לשלושים שנה וחבר לשכת הרבנות בעיר, לפני כן ראש ישיבת קמניץ דליטא וישיבת תפארת ישראל בקמניץ פודולוסק.
תולדותיו
הרב יחיאל מיכל מרגלית
.JPG)
נולד בעיירה קזאנהורודוק אשר במינסק בערב ר"ה תרמ"א (1881) להוריו ר' עובדיה ומרת רייזל טריבוך. בצעירותו נקרא אף הוא בשם משפחה זה, אך לאחר עלייתו ארצה, אימץ לעצמו את שם המשפחה מרגלית, בעקבות אחיו הבוגרים, שהיגרו עוד קודם לארה"ב. בגיל שלש עשרה, מיד לאחר הבר מצוה שלו, עזב את בית הוריו וקיים בעצמו "הוה גולה למקום תורה". הוא למד בשלוש ישיבות: אצל החפץ חיים בראדין, אצל ר' חיים בבריסק ובסלוצק ונחשב לעילוי. תמיכה מהוריו הוא לא קיבל וכמנהג הימים ההם "אכל ימים" ולא פעם היה לן על ספסל בבית המדרש.
בהגיעו לפרקו בא בברית הנישואין עם מרת יונה-טויבה לבית סרנא. אביה, הרב ר' יעקב חיים, שהיה "מגיד מישרים" בקהילת סלונים, בא לבחור חתן מן הישיבה שלמד בה הבחור יחיאל מיכל, וראש הישיבה המליץ עליו שהוא "מוצלח"! לאחר נישואיהם כיהן כראש ישיבה בקמניץ ליטובסק שם נולדו לזוג שלוש בנותיהן הראשונות. לאחר מכן שימש ראש ישיבת "תפארת ישראל" בקמניץ פודולסק, כפי שהעיד תלמידו העתונאי ישעיה ברנשטיין במאמרו "ממה שהיה" המוקדש לקמיניץ פודולסק: "לאחר שנבחר הרב רש"ז בלוך לרבה של הורינין הסמוכה לקמניץ הוזמן לכהן כראש הישיבה מורי ורבי הרב ר' יחיאל מיכל טריבוך-מרגלית ז"ל, שלאחר עלייתו שימש כרב בנוה שאנן וחבר הרבנות בחיפה". (אברהם רוזן, ח. שריג י. ברנשטיין (עורכים): קמניץ-פודולסק וסביבתה, ספר זכרון לקהילות ישראל, תל אביב, תשכ"ה). את ספרו "מאירת עינים" חיבר בשבתו שם.
אשתו היא נכדה של הרב משה מרדכי אפשטיין ראש ישיבת סלבודקא וחברון ואחותו של הרב יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון.
כיהן כרב וראש ישיבה בקמניץ דליטא ובישיבת תפארת ישראל בקמניץ פודולוסק ולאחר מכן שימש בהמלצת רבו החפץ חיים כרבה של העיר נאראוולע. בהיותו ברוסיה נרדף על חייו על ידי השלטון הקומוניסטי שונא הדת ואף נותק ממשפחתו לתקופה ממושכת בנוסו על חייו.
הגיס, הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, במסעו לארה"ב במשלחת הרבנים מא"י, השתדל מאד להוציא את הרב ומשפחתו מעמק הבכא ההוא. הוא נפגש עם אחיו של הרב והם שלחו לו ויזה לאמריקה עם כתב רבנות מאחת הקהילות. אבל רק לאחר שנים, כשקבלו את הסכמת שלטונות רוסיה "למכור" 200 רבנים תמורת כופר נכבד מיהדות העולם, והרב בין רבנים אלה, התאפשר לו לצאת משם. הוא הורשה לקחת עימו רק את ילדיו הצעירים, שלא הגיעו עדין לגיל שבע עשרה, ונאלץ, למרבה הצער, להשאיר בגולה את רעייתו הרבנית, שהיתה כבר חולה מאד, ונפטרה זמן קצר לאחר מכן ואת בנותיו הגדולות, שנספו עם משפחותיהן במינסק במהלך מלחמת העולם השניה. רק בת אחת, מרת חסיה רוסובסקי-גריץ ע"ה, בעלה השני וילדיה שרדו ועלו ארצה לאחר השואה, והיא הצליחה בחסדי שמים גם להציל ולהביא גם את אחייניתה נילי תבל"א, בת אחותה בריינדל שרמן ע"ה.
רוב הרבנים מ"יציאת רוסיה" היגרו לארה"ב, אך הרב בצאתו סוף סוף לחופשי הכריז שאינו מוכן להחליף גלות בגלות ומטרתו להגיע אך ורק לארץ ישראל. בחורף שנת תרצ"ד יצא הוא ושני ילדיו באוניה רוסית וכעבור שבועים, שבועות אחדים לפני פורים, באו ליפו. לאחר הפסח הוא נסע לחיפה. כאן ציייד אותו הרב אברהם יצחק הכהן קוק במכתב המלצה. צעדו הראשון היה לבית הכנסת שליד תחנת הרכבת בחיפה שם ישב עד שראו אנשי המקום המתפתח ביהודי של צורה ומינוהו כרב לשכונת נוה שאנן בעיקר בזכות המלצתו של ה'חפץ חיים'.
עלה לכהן כרב השכונה לקראת שבת "נחמו" שנת תרצ"ד (1934), שלושה חודשים לאחר בואו לחיפה, וכיהן בה עד יום מותו בשבת פרשת "כי תשא" י"ח באדר א' תשכ"ה (1965), סך הכל שלושים ואחת שנה. למרות שלא היה כבר צעיר והיה מותש לאחר הרדיפות ברוסיה הוא נכנס לרבנות במרץ נעורים. הוא עסק בכל הענינים התורניים להם נדרשה הקהילה המתפתחת בנוה שאנן: היה שותף להקמת בית הכנסת "רמב"ם" במקום הצריף, ששכן בו עד אז, והיה מעורב בסדריו ובניהולו. הוא היה מעורב בנושאים ציבוריים דתיים, כגון בעית החינוך הדתי שעלתה אז על הפרק. סבא דאג לשלמות הערוב ומדי ערב שבת כיתת את רגליו למטרה זו. השגחתו על חנויות המכולת, האטליזים, המאפיות והשוחטים היתה אינטנסיבית כל ימות השנה ובעיקר בערב פסח.
היה מתמיד גדול ולא פסק פומיה מגירסא. תדיר נצפה בחברת ספריו וחידושי תורתו.
ילדיו בארץ ישראל:
מרדכי מרגלית ממקימי החינוך הדתי בקרית אתא. מלכה עירוני. חסיה רוסובסקי-גריץ.
רבותיו
היה תלמידו של מרן רבי ישראל מאיר מראדין בעל 'חפץ חיים' ואף קיבל ממנו המלצה וכך נכתב בה:
"בעז"ה יום ה' פ' נח שנת עזר"ת לפ"ג. אל כבוד אלופי הבע"ב מנהלי עדת נאראוולע פלך מינסק. אחד"ש הטוב. הנה שמעתי שעיר כבודם היתה פנויה מרב והזמין ד' לידם בהסכם כולם את כבוד הרב הגאון החו"ב המפורסם לתהלה י"א מו"ה יחיאל מיכל טריבוך ני"ו בעה"מ ספר מאירת עינים. והנה לבד גדלו בתורה הוא דרשן מפורסם וראויין דבריו להמשיך לב ישראל לאביהם שבשמים ואשרי עירכם שהזמין ד' לכם איש כזה. יתן ד' לכם ברכה לרגלו כמאמר חז"ל תיכף לת"ח ברכה כחפצכם וכחפץ הכותב לכבוד התורה ולומדיה ישראל מאיר הכהן מעיר ראדון בעה"מ ספר חפץ חיים ומשנה ברורה".
יש לציין כי תעודה מרשימה זו נאבדה או נגנבה מבני המשפחה.
עמידתו על משמר הרבנות
בנוה שאנן פעל רבות להעמדת הדת ולשמירת השבת. טרח בצורה מיוחדת להקמת מקוה טהרה הישוב אשתו היתה הבלנית שם.
נביא כאן את מכתבו לארגון ההגנה בנוגע לשמירת השבת.
בע"ה יום ב' ד' טבת שנת "צט" נוה שאנן חיפה. כבוד מנהלי כפר הישוב בחיפה. אנחנו מביעים בזה התמרמרותנו ומחאתנו בשם כל קהל החרדים ע"ד הפקרות בחילול שבת בכלל השוררת כאן אצל חברי הגנה. מקיימים עשה שבתך חול בכל המובנים בין שזקוקים לזה בין שאינם זקוקים לזה. וחטא גורר חטא עבירה גוררת עבירה הגענו מזה לחלול שבת נורא בפרהסיא שנעשה כאן בליל ש"ק פ' וישב כ"ד כסליו בערך שעה תשע הוליכו חצץ באויטע בכל השכונה בפומבי ולמחרתו בבקר בין תשע עד שתים עשרה עבדו במילוי העמדות בפרהסיא. והעבודה הזאת לא היתה תכופה ואפשר היה לסדר עבודה זו גם באמצע השבוע אין זה רק הפקרות מכאיבה ומדאיבה אשר אין אנו יכולים לעבור ע"ז בשתיקה. והנה כאשר כבוד מנהלי הישוב הצהירו כמה פעמים שישתדלו לשמור על השבת ככתוב בתורת משה, לכן עליהם לשמור מוצא שפתותיהם ולצאת בהפגנה נגד חילול השבת הנעשה בשכונתינו. גם לצוות ולהשתדל שלהבא לא יוחזר חילול שבת כזה. והי' בזה שלום על ישראל.
בכבוד רב
א"ד הרב יחיאל מיכל מרגלית
להלן נביא את מכתבו למרכז הארצי לטהרת המשפחה
לכבוד המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בירושלים
נדרשתי לכבוד ידידי הנכבד והנעלה מר גוטליב קונסול אורגוואי להשיב לכם תשובה על מכתבכם אליו ביום י"ז מנחם אב שנה זו.
המאה ל"י שנתתם אלי על בנין המקוה שלנו באמת שכח. וכבר ידוע הלכה זו שלאחריו שייך שכחה ויש שכחה. אבל טענתו בזה שלא קיימתם הבטחתכם לשלוח אלינו שלוש אמבטיות היא צודקת. ואני אוסיף עוד על טענתו כי מלבד השלוש אמבטיות הבטחתם עוד לתת לי חמש מאות ל"י על בנין המקווה ולא קיימתם לא זה ולא זה ובמקום החמש מאות ל"י נתתם רק מאה, וגם גיסי הגאון הרב סרנא שליט"א יודע מהבטחותיכם אלי. ומה שכתבתם במכתבכם הנ"ל "אם יש בידו איזו מכתב מאיתנו להבטחה זו הרי גם היום אנו מוכנים למלאתה כי לנו לא זכורה הבטחה זו". הרי באמת אני מצטער על שכחה זו אם המלצתי זכות על שכחת אדון גוטליב בהלכה זו "לאחריו יש שכחה", אבל יש עוד הלכה בזה "לפניו אין שכחה". ואני חושב שמפעל הארצי טהרת משפחה בישראל אצלו צריך להיות הכל לפניו והמפעל צריך לזכור ולקיים מה שמבטיח. אבל מה שהיה היה. המקווה כבר נבנה עם כל השכלולים המודרנים אבל אנחנו מתלבטים עם הוצאות הנהלת המקווה הכנסה לא מכסה הוצאה וחובות משתרגים ועולים על צווארנו. לכן זאת היא דרישתינו עכשיו לתת לנו חמישים ל"י בתור סיוע ותמיכה מידי חודש בחודשו להנהלת המקווה ולהרבות טהרה בישראל. ומה שאתם טוענים "שאצלכם יש קו ומסגרת דמי קדימה לעזרה ותמיכה לישובים שהם בבחינת יתומים קטנים ואין אפילו מה שידרוש עבורם" אפשר לי להעיר על זה שיש לכם להכניס שכונתינו גם כן בחוג זה, כי רב המתיישבים אצלנו הם חופשיים ורחוקים הם מטהרת מקווה ואם באמת אתם נותנים עזרה ותמיכה כמו שכתבתם עליכם לתת גם אלינו. ובזאת תבחנו.
בכבוד רב בשם הקונסול הנ"ל
מכתבים אלו הינם מדגם קטן מייצג לפעולותיו ברבנות נוה שאנן.
פיו הפיק מרגליות גם בדרשות שהיה נושא למבוגרים בשבת "הגדול" ובשבת "שובה" ובמוצאי החגים, כשהיו מתכנסים בביתו, ובשמחות משפחתיות. אף פעם לא היה מעורב במחלוקת אבל אם היה צריך להוכיח, למשל, על חילול שבת בפרהסיא (בעבודות בנין), היה יוצא בראש מתפללי בית הכנסת למחות על כך ולרוב הופסקה העבודה. סבא ענה לשאלות הלכתיות, ואף היו באים להתייעץ איתו בנושאים אחרים. לפני הפסח התמסר לקמחא דפסחא ומן הדו"חות, שהתפרסמו על ידי המועצה הדתית עולה שנוה שאנן היתה מן המקומות הראשונים באיסוף תרומות.
אך אין ספק שגולת הכותרת של מפעלו בנווה שאנן היתה בניית המקווה. מאמצים רבים השקיע בכך, השגת המגרש, הכנת התוכניות והבנייה, ולאחר שהוקם, הדאגה היום יומית להפעלתו ותחזוקתו. הוא עצמו דאג להסיק את הדוד והרבנית, מרת לינה ע"ה, שנשאה בנוה שאנן בזיווג שני, שימשה כבלנית. לא בכדי כתב הרב בצוואתו לבני משפחתו: "עליכם לדעת כי העמדתי מקווה טהרה בנווה שאנן במסירות נפש ממש".
לא עבר זמן רב מאז התמנה לרב, ונוסדה הקהילה בחיפה. אז מונה הרב מרגלית כחבר הרבנות ודיין בבית הדין בחיפה, תפקיד אותו מילא בד בבד עם רבנות נוה שאנן עד מלאת לו שבעים שנה.
כתביו
בשנת תרע"ד הוציא לאור את ספרו מאירת עינים אשר עוסק בשלושה מסכתות מהתלמוד הבבלי: בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא, וכן עשרה דרשות למועדי השנה ולהחזקת התורה. ספר זה ניתן להורדה באתר היברו בוקס.
בהקדמתו לספר ציין כי בידו עוד חידושים רבים למסכתות שונות בתלמוד.
בעלותו ארצה הביא עמו עשרים ושתים מחברות בכתב ידו של חידושי תורה אשר נמצאים כעת בידי המשפחה בכוונה לעורכם ולהוציאם לאור.
נוסח המצבה
פ"נ מורנו ורבנו הגאון צדיק חסיד ועניו הרב יחיאל מיכל ברבי עובדיה מרגלית רבה של נוה שאנן במשך ל' שנים וחבר הרבנות הראשית בחיפה לפנים ר"מ בקמניץ דליטא ובקמניץ פודולסק ורב בנארוולע ובקפטקביץ פלך מינסק ברוסיה נלב"ע בליל ש"ק י"ח באדר א' תשכ"ה ת. נ. צ. ב. ה.
מתוך http://www.bamerkaz.org.il/?CategoryID=241&ArticleID=297
הרב יחיאל מיכל מרגלית (כ"ט אלול תרמ"א – י"ח באדר א' תשכ"ה) רבה הראשון של שכונת נווה שאנן בחיפה למשך קרוב לשלושים שנה וחבר לשכת הרבנות בעיר, לפני כן ראש ישיבת קמניץ דליטא וישיבת תפארת ישראל בקמניץ פודולוסק.
תולדותיו
הרב יחיאל מיכל מרגלית
בהגיעו לפרקו בא בברית הנישואין עם מרת יונה-טויבה לבית סרנא. אביה, הרב ר' יעקב חיים, שהיה "מגיד מישרים" בקהילת סלונים, בא לבחור חתן מן הישיבה שלמד בה הבחור יחיאל מיכל, וראש הישיבה המליץ עליו שהוא "מוצלח"! לאחר נישואיהם כיהן כראש ישיבה בקמניץ ליטובסק שם נולדו לזוג שלוש בנותיהן הראשונות. לאחר מכן שימש ראש ישיבת "תפארת ישראל" בקמניץ פודולסק, כפי שהעיד תלמידו העתונאי ישעיה ברנשטיין במאמרו "ממה שהיה" המוקדש לקמיניץ פודולסק: "לאחר שנבחר הרב רש"ז בלוך לרבה של הורינין הסמוכה לקמניץ הוזמן לכהן כראש הישיבה מורי ורבי הרב ר' יחיאל מיכל טריבוך-מרגלית ז"ל, שלאחר עלייתו שימש כרב בנוה שאנן וחבר הרבנות בחיפה". (אברהם רוזן, ח. שריג י. ברנשטיין (עורכים): קמניץ-פודולסק וסביבתה, ספר זכרון לקהילות ישראל, תל אביב, תשכ"ה). את ספרו "מאירת עינים" חיבר בשבתו שם.
אשתו היא נכדה של הרב משה מרדכי אפשטיין ראש ישיבת סלבודקא וחברון ואחותו של הרב יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון.
כיהן כרב וראש ישיבה בקמניץ דליטא ובישיבת תפארת ישראל בקמניץ פודולוסק ולאחר מכן שימש בהמלצת רבו החפץ חיים כרבה של העיר נאראוולע. בהיותו ברוסיה נרדף על חייו על ידי השלטון הקומוניסטי שונא הדת ואף נותק ממשפחתו לתקופה ממושכת בנוסו על חייו.
הגיס, הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, במסעו לארה"ב במשלחת הרבנים מא"י, השתדל מאד להוציא את הרב ומשפחתו מעמק הבכא ההוא. הוא נפגש עם אחיו של הרב והם שלחו לו ויזה לאמריקה עם כתב רבנות מאחת הקהילות. אבל רק לאחר שנים, כשקבלו את הסכמת שלטונות רוסיה "למכור" 200 רבנים תמורת כופר נכבד מיהדות העולם, והרב בין רבנים אלה, התאפשר לו לצאת משם. הוא הורשה לקחת עימו רק את ילדיו הצעירים, שלא הגיעו עדין לגיל שבע עשרה, ונאלץ, למרבה הצער, להשאיר בגולה את רעייתו הרבנית, שהיתה כבר חולה מאד, ונפטרה זמן קצר לאחר מכן ואת בנותיו הגדולות, שנספו עם משפחותיהן במינסק במהלך מלחמת העולם השניה. רק בת אחת, מרת חסיה רוסובסקי-גריץ ע"ה, בעלה השני וילדיה שרדו ועלו ארצה לאחר השואה, והיא הצליחה בחסדי שמים גם להציל ולהביא גם את אחייניתה נילי תבל"א, בת אחותה בריינדל שרמן ע"ה.
רוב הרבנים מ"יציאת רוסיה" היגרו לארה"ב, אך הרב בצאתו סוף סוף לחופשי הכריז שאינו מוכן להחליף גלות בגלות ומטרתו להגיע אך ורק לארץ ישראל. בחורף שנת תרצ"ד יצא הוא ושני ילדיו באוניה רוסית וכעבור שבועים, שבועות אחדים לפני פורים, באו ליפו. לאחר הפסח הוא נסע לחיפה. כאן ציייד אותו הרב אברהם יצחק הכהן קוק במכתב המלצה. צעדו הראשון היה לבית הכנסת שליד תחנת הרכבת בחיפה שם ישב עד שראו אנשי המקום המתפתח ביהודי של צורה ומינוהו כרב לשכונת נוה שאנן בעיקר בזכות המלצתו של ה'חפץ חיים'.
עלה לכהן כרב השכונה לקראת שבת "נחמו" שנת תרצ"ד (1934), שלושה חודשים לאחר בואו לחיפה, וכיהן בה עד יום מותו בשבת פרשת "כי תשא" י"ח באדר א' תשכ"ה (1965), סך הכל שלושים ואחת שנה. למרות שלא היה כבר צעיר והיה מותש לאחר הרדיפות ברוסיה הוא נכנס לרבנות במרץ נעורים. הוא עסק בכל הענינים התורניים להם נדרשה הקהילה המתפתחת בנוה שאנן: היה שותף להקמת בית הכנסת "רמב"ם" במקום הצריף, ששכן בו עד אז, והיה מעורב בסדריו ובניהולו. הוא היה מעורב בנושאים ציבוריים דתיים, כגון בעית החינוך הדתי שעלתה אז על הפרק. סבא דאג לשלמות הערוב ומדי ערב שבת כיתת את רגליו למטרה זו. השגחתו על חנויות המכולת, האטליזים, המאפיות והשוחטים היתה אינטנסיבית כל ימות השנה ובעיקר בערב פסח.
היה מתמיד גדול ולא פסק פומיה מגירסא. תדיר נצפה בחברת ספריו וחידושי תורתו.
ילדיו בארץ ישראל:
מרדכי מרגלית ממקימי החינוך הדתי בקרית אתא. מלכה עירוני. חסיה רוסובסקי-גריץ.
רבותיו
היה תלמידו של מרן רבי ישראל מאיר מראדין בעל 'חפץ חיים' ואף קיבל ממנו המלצה וכך נכתב בה:
"בעז"ה יום ה' פ' נח שנת עזר"ת לפ"ג. אל כבוד אלופי הבע"ב מנהלי עדת נאראוולע פלך מינסק. אחד"ש הטוב. הנה שמעתי שעיר כבודם היתה פנויה מרב והזמין ד' לידם בהסכם כולם את כבוד הרב הגאון החו"ב המפורסם לתהלה י"א מו"ה יחיאל מיכל טריבוך ני"ו בעה"מ ספר מאירת עינים. והנה לבד גדלו בתורה הוא דרשן מפורסם וראויין דבריו להמשיך לב ישראל לאביהם שבשמים ואשרי עירכם שהזמין ד' לכם איש כזה. יתן ד' לכם ברכה לרגלו כמאמר חז"ל תיכף לת"ח ברכה כחפצכם וכחפץ הכותב לכבוד התורה ולומדיה ישראל מאיר הכהן מעיר ראדון בעה"מ ספר חפץ חיים ומשנה ברורה".
יש לציין כי תעודה מרשימה זו נאבדה או נגנבה מבני המשפחה.
עמידתו על משמר הרבנות
בנוה שאנן פעל רבות להעמדת הדת ולשמירת השבת. טרח בצורה מיוחדת להקמת מקוה טהרה הישוב אשתו היתה הבלנית שם.
נביא כאן את מכתבו לארגון ההגנה בנוגע לשמירת השבת.
בע"ה יום ב' ד' טבת שנת "צט" נוה שאנן חיפה. כבוד מנהלי כפר הישוב בחיפה. אנחנו מביעים בזה התמרמרותנו ומחאתנו בשם כל קהל החרדים ע"ד הפקרות בחילול שבת בכלל השוררת כאן אצל חברי הגנה. מקיימים עשה שבתך חול בכל המובנים בין שזקוקים לזה בין שאינם זקוקים לזה. וחטא גורר חטא עבירה גוררת עבירה הגענו מזה לחלול שבת נורא בפרהסיא שנעשה כאן בליל ש"ק פ' וישב כ"ד כסליו בערך שעה תשע הוליכו חצץ באויטע בכל השכונה בפומבי ולמחרתו בבקר בין תשע עד שתים עשרה עבדו במילוי העמדות בפרהסיא. והעבודה הזאת לא היתה תכופה ואפשר היה לסדר עבודה זו גם באמצע השבוע אין זה רק הפקרות מכאיבה ומדאיבה אשר אין אנו יכולים לעבור ע"ז בשתיקה. והנה כאשר כבוד מנהלי הישוב הצהירו כמה פעמים שישתדלו לשמור על השבת ככתוב בתורת משה, לכן עליהם לשמור מוצא שפתותיהם ולצאת בהפגנה נגד חילול השבת הנעשה בשכונתינו. גם לצוות ולהשתדל שלהבא לא יוחזר חילול שבת כזה. והי' בזה שלום על ישראל.
בכבוד רב
א"ד הרב יחיאל מיכל מרגלית
להלן נביא את מכתבו למרכז הארצי לטהרת המשפחה
לכבוד המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בירושלים
נדרשתי לכבוד ידידי הנכבד והנעלה מר גוטליב קונסול אורגוואי להשיב לכם תשובה על מכתבכם אליו ביום י"ז מנחם אב שנה זו.
המאה ל"י שנתתם אלי על בנין המקוה שלנו באמת שכח. וכבר ידוע הלכה זו שלאחריו שייך שכחה ויש שכחה. אבל טענתו בזה שלא קיימתם הבטחתכם לשלוח אלינו שלוש אמבטיות היא צודקת. ואני אוסיף עוד על טענתו כי מלבד השלוש אמבטיות הבטחתם עוד לתת לי חמש מאות ל"י על בנין המקווה ולא קיימתם לא זה ולא זה ובמקום החמש מאות ל"י נתתם רק מאה, וגם גיסי הגאון הרב סרנא שליט"א יודע מהבטחותיכם אלי. ומה שכתבתם במכתבכם הנ"ל "אם יש בידו איזו מכתב מאיתנו להבטחה זו הרי גם היום אנו מוכנים למלאתה כי לנו לא זכורה הבטחה זו". הרי באמת אני מצטער על שכחה זו אם המלצתי זכות על שכחת אדון גוטליב בהלכה זו "לאחריו יש שכחה", אבל יש עוד הלכה בזה "לפניו אין שכחה". ואני חושב שמפעל הארצי טהרת משפחה בישראל אצלו צריך להיות הכל לפניו והמפעל צריך לזכור ולקיים מה שמבטיח. אבל מה שהיה היה. המקווה כבר נבנה עם כל השכלולים המודרנים אבל אנחנו מתלבטים עם הוצאות הנהלת המקווה הכנסה לא מכסה הוצאה וחובות משתרגים ועולים על צווארנו. לכן זאת היא דרישתינו עכשיו לתת לנו חמישים ל"י בתור סיוע ותמיכה מידי חודש בחודשו להנהלת המקווה ולהרבות טהרה בישראל. ומה שאתם טוענים "שאצלכם יש קו ומסגרת דמי קדימה לעזרה ותמיכה לישובים שהם בבחינת יתומים קטנים ואין אפילו מה שידרוש עבורם" אפשר לי להעיר על זה שיש לכם להכניס שכונתינו גם כן בחוג זה, כי רב המתיישבים אצלנו הם חופשיים ורחוקים הם מטהרת מקווה ואם באמת אתם נותנים עזרה ותמיכה כמו שכתבתם עליכם לתת גם אלינו. ובזאת תבחנו.
בכבוד רב בשם הקונסול הנ"ל
מכתבים אלו הינם מדגם קטן מייצג לפעולותיו ברבנות נוה שאנן.
פיו הפיק מרגליות גם בדרשות שהיה נושא למבוגרים בשבת "הגדול" ובשבת "שובה" ובמוצאי החגים, כשהיו מתכנסים בביתו, ובשמחות משפחתיות. אף פעם לא היה מעורב במחלוקת אבל אם היה צריך להוכיח, למשל, על חילול שבת בפרהסיא (בעבודות בנין), היה יוצא בראש מתפללי בית הכנסת למחות על כך ולרוב הופסקה העבודה. סבא ענה לשאלות הלכתיות, ואף היו באים להתייעץ איתו בנושאים אחרים. לפני הפסח התמסר לקמחא דפסחא ומן הדו"חות, שהתפרסמו על ידי המועצה הדתית עולה שנוה שאנן היתה מן המקומות הראשונים באיסוף תרומות.
אך אין ספק שגולת הכותרת של מפעלו בנווה שאנן היתה בניית המקווה. מאמצים רבים השקיע בכך, השגת המגרש, הכנת התוכניות והבנייה, ולאחר שהוקם, הדאגה היום יומית להפעלתו ותחזוקתו. הוא עצמו דאג להסיק את הדוד והרבנית, מרת לינה ע"ה, שנשאה בנוה שאנן בזיווג שני, שימשה כבלנית. לא בכדי כתב הרב בצוואתו לבני משפחתו: "עליכם לדעת כי העמדתי מקווה טהרה בנווה שאנן במסירות נפש ממש".
לא עבר זמן רב מאז התמנה לרב, ונוסדה הקהילה בחיפה. אז מונה הרב מרגלית כחבר הרבנות ודיין בבית הדין בחיפה, תפקיד אותו מילא בד בבד עם רבנות נוה שאנן עד מלאת לו שבעים שנה.
כתביו
בשנת תרע"ד הוציא לאור את ספרו מאירת עינים אשר עוסק בשלושה מסכתות מהתלמוד הבבלי: בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא, וכן עשרה דרשות למועדי השנה ולהחזקת התורה. ספר זה ניתן להורדה באתר היברו בוקס.
בהקדמתו לספר ציין כי בידו עוד חידושים רבים למסכתות שונות בתלמוד.
בעלותו ארצה הביא עמו עשרים ושתים מחברות בכתב ידו של חידושי תורה אשר נמצאים כעת בידי המשפחה בכוונה לעורכם ולהוציאם לאור.
נוסח המצבה
פ"נ מורנו ורבנו הגאון צדיק חסיד ועניו הרב יחיאל מיכל ברבי עובדיה מרגלית רבה של נוה שאנן במשך ל' שנים וחבר הרבנות הראשית בחיפה לפנים ר"מ בקמניץ דליטא ובקמניץ פודולסק ורב בנארוולע ובקפטקביץ פלך מינסק ברוסיה נלב"ע בליל ש"ק י"ח באדר א' תשכ"ה ת. נ. צ. ב. ה.
מתוך http://www.bamerkaz.org.il/?CategoryID=241&ArticleID=297
הרב יחיאל מיכל מרגלית זצ"ל
הרב הראשון של שכונת נוה שאנן
קווים לדמותו במלאת 46 שנה לפטירתו 1
בכל יום, לאחר שסיימו את עבודתם בבניית נמל חיפה, היתה קבוצת יהודים שומרי מצוות סרה לבית הכנסת "גמילות חסדים" שהיה סמוך לתחנת האוטובוסים. באחד הימים הבחינו המתפללים ביהודי צנום כבן חמישים בלבוש רבני, שהיה יושב ועוסק בלימודו באחת מפינות בית הכנסת. הם ביקשוהו לומר בפניהם שיעור בין מנחה למעריב, והוא ניאות ברצון. לאחר זמן קצר, כשראו את גדולתו בתורה ואת נועם הליכותיו, הזמינו אותו המתפללים לשמש להם רב בשכונתם החדשה שהולכת ונבנית על הר הכרמל – שכונת נוה שאנן. כך נתמנה סבנו, הרב יחיאל מיכל מרגלית זצ"ל, לרבה של נוה שאנן.
סבא עלה לכהן כרב השכונה לקראת שבת "נחמו" תרצ"ד (1934), שלושה חודשים לאחר בואו לחיפה, וכיהן בה עד יום מותו בשבת פרשת "כי תישא", י"ח באדר א' תשכ"ה (1965), בסך הכל שלושים ואחת שנה. אף על פי שלא היה צעיר, והיה מותש לאחר רדיפות ותלאות ברוסיה, הוא נכנס לתפקידו במרץ נעורים. סבא עסק בכל העניינים התורניים שלהם נדרשה הקהילה המתפתחת בנוה שאנן. כמו כן היה שותף להקמת בית הכנסת רמב"ם במקום הצריף ששכן בו עד אז, והיה מעורב בסדריו ובניהולו, וכן שותף להקמת החינוך הממלכתי-דתי בנוה שאנן. סבא דאג גם לשלמות העירוב, ומדי ערב שבת כיתת את רגליו למטרה זו. השגחתו על חנויות המכולת, האטליזים, המאפיות והשוחטים היתה אינטנסיבית כל ימות השנה, ובעיקר בערב פסח. לפני הפסח התמסר גם לקמחא דפסחא, ומן הדו"חות שהתפרסמו על-ידי המועצה הדתית עלה שנוה שאנן היתה מן המקומות הראשונים באיסוף תרומות.
לא עבר זמן רב מאז התמנה לרב, ונוסדה הקהילה בחיפה. אז מונה סבא כחבר הרבנות וכדיין בבית הדין הרבני בחיפה – תפקיד שאותו מילא עד מלאת לו שבעים שנה.
אך אין ספק שגולת הכותרת של מפעלו בנוה שאנן היתה בניית המקווה. מאמצים רבים השקיע בכך. השגת המגרש, הכנת התוכניות והבנייה, ולאחר שהוקם – הדאגה היומיומית להפעלתו ולתחזוקתו. הוא עצמו דאג להסיק את הדוּד, והרבנית מרת לינה ע"ה, שנשאה בנוה שאנן בזיווג שני, שימשה בלנית. לא בכדי כתב סבא בצוואתו לבני משפחתו: "עליכם לדעת שהעמדתי מקווה טהרה בנוה שאנן במסירות נפש ממש."
יחד עם זאת היה סבא מתמיד גדול. "לא פסק פומיה מגירסה". תמיד היה יושב ולומד וגם כותב דברי תורה. היה בקי בש"ס, בפוסקים ובתנ"ך, והיה דרשן מושך ומעניין. את יומו היה פותח בארבע לפנות בוקר בלימוד תורה והיה מסיימו בלימוד. היו לו סדרי לימוד קבועים: פרשת השבוע עם מפרשים, נ"ך, משנה, גמרא, דרוש, שו"ת ופוסקים. הרבה מחידושיו העלה על הכתב ב-22 המחברות שנשארו אחריו מתקופת נוה שאנן, זאת בנוסף לספרו "מאירת עינים", שנדפס עוד ברוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד 1914), העוסק בחלקו הראשון בסוגיות מתוך הגמרא ואילו חלקו השני מוקדש לדרשות. (כיום נמצא הספר בהישג יד באינטרנט. 2
סבא נולד בשנת תרמ"א (1881) ברוסיה הלבנה, להוריו ר' עובדיה ומרת רייזל טריבוּך. בצעירותו נקרא אף הוא בשם משפחה זה, אך לאחר עלייתו ארצה אימץ לעצמו את שם המשפחה מרגלית, בעקבות אחיו הבוגרים שהיגרו עוד קודם לכן לארה"ב. סבא קיים "הווי גולה למקום תורה", והיה תלמידו של ה"חפץ חיים" בראדין ושל ר' חיים (הלוי סולובייצ'יק) בבְּרִיסְק ובסְלוֹצְק. כבר בנעוריו התגלה כעילוי, ואת הסמיכה לרבנות קיבל בהיותו בן שבע עשרה. בהגיעו לפרקו נשא סבא לאשה את סבתנו מרת טויבע ע"ה לבית סרנא, שהיתה בתו של "מגיד מישרים" בקהילת סְלוֹנים ואחותו של הרב יחזקאל סרנא זצ"ל אשר נודע לימים כראש ישיבת "כנסת ישראל" בחברון, היא "ישיבת חברון" שהועברה לירושלים לאחר פרעות תרפ"ט.
סבא שימש בצעירותו ר"מ בישיבת קָמִינִיץ לִיטְווֹסְק ולאחר מכן ר"מ וראש ישיבת "תפארת ישראל" בקָמִינִיץ פּוֹדוֹלְסְק. כתב על כך תלמידו המנוח העיתונאי י' ברנשטיין במאמרו "ממה שהיה": "... הוזמן לכהן כראש הישיבה מורי ורבי הרב ר' יחיאל מיכל טריבוך-מרגלית ז"ל, שלאחר עלייתו לארץ שימש כרב בנוה שאנן וחבר הרבנות בחיפה." 3 במכתב תנחומים לאחר פטירתו של סבא, כתב הרב בן ציון פנדלר ע"ה: "אני הייתי אצלו תלמיד מובהק בישיבת קָמִינִיץ פּוֹדוֹלְסק והרבה למדתי ממנו. אי אפשר להביע במילים את גודל נפשו של רבי זצ"ל ורוב גאונותו בתורה. בשעתו עוד נקרא בשם המשפחה טריבוך כראש הישיבה, והיה מפורסם בכל הסביבה כאיש מופת גדול ונערץ על כל. בספרו "מאירת עינים" הזכיר אותי כמה פעמים באופן סתמי: "הקשה לי תלמיד אחד". זה אני הייתי אז. הייתי בן בית אצלו וסעדתי על שולחנו כשהרבנית טויבע נ"ע היתה עוד בחיים..."
אולם אז פרצה מלחמת העולם הראשונה, וחזית המלחמה הגיעה תוך שנה לתוך העיר קָמִינִיץ פּוֹדוֹלְסְק עצמה. הקרבות התנהלו בתוך העיר, התושבים התחבאו במרתפים ובמקומות מסתור אחרים, וסבלו מפרעות ומן התוהו ובוהו שנשתרר בעיר. בחורי הישיבה התפזרו, והישיבה נסגרה.
לאחר תלאות ונדודים, בהיותו כבן שלושים ושש, התחיל סבא לשמש ברבנות בעיירה הגדולה נָרוֹבְלֶה, לשם הגיע כאשר באמתחתו המלצה מאת רבו ה"חפץ חיים". בעיירה זו עברו על המשפחה כמה שנים רגועות, אולם לא לאורך זמן. התחילו לרדוף שם את המסורת. החרימו את רוב בתי הכנסת, אסרו את השחיטה, הרסו את המקווה, והטילו על סבא מיסים כבדים. לבסוף הוא נאלץ לעזוב את המקום, ועבר משם עם משפחתו לעיירה קטנה, קָאפָּאטְקֶעבִיץ' הסמוכה לעיר מִינְסְק, בתקווה שבמקום קטן ונידח יציקו לו פחות. את פרנסתו מצא שם בדוחק רב ממכירת נרות לשבת ושמרים לאפיית חלות שנרכשו בכסף ששלחו לו אחיו מארה"ב.
אולם חייו של סבא, כמו חייהם של רבנים אחרים בברית-המועצות שהפכה בינתיים לקומוניסטית, נעשו עד מהרה בלתי אפשריים. לימוד התורה והוראתה נאסרו לחלוטין, והרבנים נחשבו חסרי זכויות אזרחיות והיו צפויים למאסר. ה"חדרים" ללימוד תורה נסגרו, ובמקומם הוקמו בתי ספר יהודיים של ה"יֶבְסֵקִים", שמטרתם היתה למנוע מילדי ישראל כל חינוך יהודי. עד למוסקבה וללנינגרד נדד סבא, שם פנה אל הדרגים הגבוהים ביותר והתחנן שיאפשרו לו ולמשפחתו לצאת את המדינה, אך ללא הועיל. במשך שנתיים תמימות נאלץ סבא לחיות במחתרת, כשהוא נע ונד ממקום מסתור אחד למשנהו, בעוד סבתא ע"ה והילדים הצעירים נודדים בין שתי האחיות הנשואות הבוגרות, כשכל אחת מהן מצטופפת עם משפחתה בחדר אחד בלבד, וכשאי אפשר היה יותר – הם עברו לצריף מט לנפול בקצה העיר.
על תקופה קשה זו כתב אבינו ע"ה בזכרונותיו:
"זכור לי מאותה תקופה שבאו פעמים אחדות לחפש את אבא בלילה, אך הוא לא לן איתנו כי ידע שמחפשים אחריו. ופעם לקח אותי גיסי הבכור, ר' אליהו צפתמן הי"ד שהיה תלמיד חכם וציוני אך לדאבוני לא זכה לעלות לארץ, ועלה עמי לעליית הגג, שם הראה לי את ספרי הקודש שהיו לנו ואת הכתבים של אבא שהחביא שם."
עוד סיפר לנו אבינו, שבהיותו ילד כבן עשר זיהה פעם את סבא בקרון של חשמלית באחד מרחובות העיר מִינְסְק לאחר שנה תמימה שלא ראה אותו, אך אסור היה לו לגשת אליו מחשש שיתגלה לשלטונות וייאסר.
רק לאחר השתדלות רבה מצד נציגי הקהילות היהודיות בארץ ובארה"ב, ניאותו השלטונות הסובייטיים לאפשר לכ-200 רבנים, וסבא ביניהם, לצאת את ברית המועצות. רוב הרבנים היגרו לארה"ב, אך סבא הכריז כי "אינו מוכן להחליף גלות בגלות", ועלה ארצה. הורשו להצטרף אליו רק ילדיו שהיו אז בני פחות משבע עשרה שנה. סבתנו הרבנית טויבע ע"ה, לא זכתה לעלות עמו ארצה בשל החמרה במצב בריאותה, והיא נפטרה זמן קצר לאחר מכן.
לאחר עלייתו של סבא ארצה, היה נחוש בדעתו לא להיות סמוך על שולחנם של אחרים. הוא הלך להתיייעץ עם הראי"ה קוק זצ"ל אשר אמר לו: "לך אל העיר חיפה. בונים שם נמל, היא תהיה בע"ה עיר גדולה, ותושביה יהיו זקוקים לרבנים". הרב קוק אף ציידו בהמלצה לתפקיד זה. בדיעבד התברר שעצה זו היתה מן השמים, וכעבור שלושה חודשים נמצאה לסבא המשרה המכובדת של רבנות נוה שאנן.
זוכרות אנו באהבה ובגעגועים את ביקורינו בביתו של סבא – קודם ברחוב התיכון ולאחר מכן ברחוב הגליל – בסלון הבית שעמדו בו רק שולחן ומסביבו כיסאות עץ פשוטים, ארון עמוס ספרי קודש, ופלקאט יחיד של תמונות על הקיר שכותרתו "גאוני ישראל ראשונים ואחרונים". סימן ההיכר של הבית עבורנו היה רצפת בטון שנבנתה מחוץ לבית ובצמוד לו, לצורך בניית הסוכה. רצפה זו נמצאת במקום עד עצם היום הזה. עוד בטרם נכנסנו לבית, בלכתנו בסמטא המובילה אליו, היינו רואות מבעד לחלון הדירה שבקומה הראשונה את ראשו של סבא רכון על ספר הלימוד הפתוח שבראש השולחן. כשנכנסנו לבית היה מפסיק מלימודו, מתעניין בשלומנו ומבקש לדעת מה למדנו בשיעור תורה בבית הספר.
סבא היה נוח לבריות, וזכה לאהדה רבה בקרב חברי הקהילה, שמרביתם היו אף הם יוצאי רוסיה. הוא היה משתתף בשמחות המשפחתיות שלהם, ונענה תמיד לומר בהן "דבר תורה". במוצאי שלושת הרְגָלִים היה פותח בפניהם את ביתו, ולאחר שדיבר באוזניהם בענייני דיומא, היתה הרבנית סבתא לינה, כפי שנקראה במשפחתנו, מכבדת את האורחים בעוגות מעשה ידיה. עם חלק מהציבור היה לומד בשיעורים קבועים, ובהקשר זה זוכרות אנו במיוחד את ידידיו המנוחים ר' אריה בן-צבי וד"ר שטיינר, שהיה גם רופאו האישי.
סבא היה ציוני בלב ונפש, וראה בתקומת ישראל בארצו את "ראשית צמיחת גאולתנו". אבינו ע"ה, שהיה איש חינוך וניהל בתי ספר בתקופת העלייה הגדולה ארצה שלאחר הקמת המדינה, נהג להתייעץ עם סבא לגבי הבעיות האנושיות הרבות שבהן פגש במסגרת עבודתו. סבא היה נענה תמיד לתת עזרה ותמיכה לאבא בהחלטותיו ההלכתיות והציבוריות.
יחד עם סבא עלו לארץ שני ילדיו הצעירים ביותר, בת ובן. הבת היא דודתנו היקרה מרת מלכה עירוני שתחי', האם-החמות של חברי הקהילה יונה ויעקב שפירא, אשר זכתה להקים בארץ משפחה ענפה ומפוארת לדורותיה.
הבן, אבינו מרדכי מרגלית ע"ה, היה מעמודי התווך של החינוך הממלכתי-דתי בארץ, מקימו של בית הספר התיכון המקיף הדתי בקרית אתא (לימים ביה"ס שח"ם) ומנהלו במשך שנים רבות, שהלך לעולמו בשלהי שנת תשס"ז.
כמו כן זכו לעלות לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאחר תלאות מרובות, הבת מרת חסיה רוסובסקי-גריץ ע"ה וילדיה, אשר הביאה עימה לארץ גם את אחייניתה נילי תיבל"א, בתה של הבת בריינדל שרמן ע"ה, ואף הן זכו להקים בישראל בתים לתפארת.
בני המשפחה שנשארו ברוסיה – הבת לובה ומשפחתה הי"ד והבת ויטל ומשפחתה הי"ד – נספו במִינְסְק במהלך מלחמת העולם השנייה.
תקופת הרבנות בקהילת נוה שאנן היתה התחנה האחרונה בחייו של סבא, וגם הארוכה והשלווה ביותר. כאן זכה לכהן כרב באחת הקהילות היפות ביותר. חסד עשה עמו הקב"ה, והיה בכך משום נחמה על שנות הנדודים והצער.
יהי זכרו ברוך, ויהי מליץ יושר על בני המשפחה, על קהילת נוה שאנן ועל כל עם ישראל.
[1] נכתב על-ידי נכדותיו ברוריה, יונה ויהודית לבית מרגלית. אנו מודות למר בנצי כץ על יוזמתו לכתיבת הכתבה.
[3] אברהם רוזן, ח' שריג, י' ברנשטיין (עורכים), קמיניץ-פודולסק וסביבתה, ספר זיכרון לקהילות ישראל, הוצאת ארגון יוצאי קמיניץ-פודולסק וסביבתה בישראל, תל-אביב, תשכ"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה