העיתונאי טוביה טננבאום:מה שמעתי ביו''ש כשהתחפשתי ל''עיתונאי גרמני''

העיתונאי טוביה טננבאום:מה שמעתי ביו''ש כשהתחפשתי ל''עיתונאי גרמני''  
 

נ.ב.התפרסמה כתבה עלו בנושא אחר בימים האחרונים כל שזה לא ידיעה כפולההסופר, טוביה טננבום, השתמש בתעודת העיתונאי הגרמני שלו וזכה באמון ידוענים פלשתינים ו“פעילי שלום“, שסיפרו לו דברים שלעולם לא יגידו לעיתונאי ישראלי. ספרו ‘תפוס ת‘יהודי‘ הוא מסמך תיעודי על אנטישמיות ועל שנאה עצמית. פרק לדוגמהֿ רב מסוג אחר, הרב אריק מ‘רבנים למען זכויות אדם‘, ממתין לי עם שחר יום המחרת. הרב אריק מקבל מימון עצום מארגונים שונים והוא חייב לספק את הסחורה. היום הוא מספק את הסחורה. הוא לובש חולצת־טי שעליה כתוב “כולנו אלעראקיב“ ועומד ליד רכב מסחרי שארגן עבורי, כדי שייקח אותי לכרם זיתים של הכפר בורין בגדה המערבית, סמוך לשכם. שם אצטרף לפלשתינים האמורים למסוק את זיתיהם מאוחר יותר היום. הוא לא יצטרף אליי, שכן הוא היה בבורין אתמול, אך הוא משלם עבור הרכב ועבור הנהג, כדי שאוכל להשתתף במשימה הקדושה של ארגונו “לשרת ולהגן“ על מוסקי הזיתים הערבים. דן, פעיל ישראלי העובד עבור אריק, יצטרף אליי. מוריס שבא מקניה, ואף הוא אחד הפעילים של אריק, מצטרף גם הוא. מוריס לומד יישוב סכסוכים ושלום בינלאומי והוא מאושר לקחת חלק במסע של רבנים למען זכויות אדם להגנה על הערבים מהחיילים ומהמתנחלים הישראלים המבקשים לפגוע בהם. מוריס, אדם שמשימת חייו היא להשיג שלום עולמי, בדק וברר ברחבי העולם כולו וגילה כי יש כוח אחד המאיים על השלום הבינלאומי: ישראל. רק לפני כמה ימים, כך מדווח בחדשות, נכנסו קיצונים מוסלמים למרכז קניות וטבחו את הקונים בקטיעת אבריהם בזה אחר זה, בהתקפה שזעזעה את העולם באכזריותה. זה קרה בקניה, מולדתו של מוריס, וניתן היה להניח כי אילו ביקש מוריס ליישם את טכניקות יישוב הסכסוכים שלו באתר בעייתי, היה עליו להימצא כעת בקניה. אבל לא, הוא נמצא כאן. אני מבקש ממנו להסביר לי זאת, אך במקום תשובה הוא מחייך בעצבנות ובוהה בי כאילו הייתי השטן בהתגלמותו. אבו ראמי מירושלים הוא נהג המסחרית. הוא היה פעם הנהג של אורי אבנרי, פעיל השלום הישראלי הקשיש ביותר, והיום הוא עובד עם הרב אריק. תוך כדי נהיגה הוא מצביע על אתרים מעניינים. לדוגמה, על בית בראש גבעה: “זה הבית של משה זר, המתנחל הראשי!“ אל תשאלו אותי מה המשמעות של זה; אין לי מושג. בשעה טובה אנחנו מגיעים לכפר, ובקרוב נהיה בדרכנו לכרם הזיתים, כדי להגן על הערבים המוסקים שם מפני היהודים הברוטליים. איכר פלשתיני מקדם אותנו בברכה. הוא נורה על ידי שני מתנחלים לפני כמה זמן, שנה בערך, ועל גופו ניתן עדיין לראות את הסימנים, כך הוא אומר. איך קוראים לך? אני שואל אותו. “ברוּס לי“. הוא באמת אמר ברוס לי, או שהוא ניסה להגיד משהו כמו ‘ברוסלי‘? אני לא בטוח, אבל אני עונה: נעים לפגוש אותך. השם שלי הוא קונג פו. השמש זורחת, השמיים כחולים, הרוח נושבת קרירה על פנינו, והמתנחלים, כך מעדכנים אותי, נמצאים ממש קרוב לכאן. האווירה חמה. ייתכן כי מתבשל עימות עם המתנחלים ואני נרגש עד הגג. אבל קודם כל אנחנו צריכים לטפס במעלה הגבעה אל עצי הזית. אני כמעט נופל עשר פעמים, שכן הדרך למעלה תלולה למדי ויש אבנים המחליקות ממקומן ברגע שאני דורך עליהן — אבל מה לא עושים כדי לסייע לאנשים להינצל מהרג בידי יהודים. הכל. אנחנו מגיעים לעצים של ברוס לי וקוטפים זיתים. אני חשבתי לתומי שנשמש שומרים מפני סוכני הרשע, לא מוסקים מן השורה, אבל מסתבר שטעיתי: לא שמתי לב למילה “לשרת“ ב“לשרת ולהגן“. דן ומוריס, משרתים נמרצים שכמותם, עמלים בלי לאות יחד עם ברוס לי על עץ זית אחד, וקוטפים את היצורים הירקרקים והחמקמקים הנושרים מן העץ אל שק המונח על הקרקע. “המתנחלים הורגים אותנו“, אומר ברוס לי כשהאיש השחור והיהודי עמלים כדי לשרת אותו. כמה מכם נהרגו מאש המתנחלים עד כה? דן, המאזין בחשאי לשיחתי עם ברוס לי, מתערב באופן מיידי: “אתה יכול לראות את זה באינטרנט“. אני מתעלם מדן וממשיך עם ברוס לי, ושואל אותו שוב: כמה מכם נהרגו על ידי המתנחלים עד כה? “שניים“. מתי? “ב־1999 או 2000“. עבר מאז די הרבה זמן, וברוס לי מביט בפניי ומבין שהוא לא הצליח לגרום לי לחשוש מן היהודים. אבל ברוס לי הוא בחור פיקח, והוא יודע שיש אנשים לבנים הזקוקים לסיפור טוב כדי להתחיל לפחד מהיהודים. סיפורים מתחילים עם רגשות, וברוס לי רוצה לגעת בליבו של קונג פו. לפני כמה ימים, הוא מספר לי עתה, מתנחל ראה ערבי שהתפלל על הגבעות ואמר למתפלל להפסיק להתפלל. הערבי לא ציית ליהודי והמשיך להתפלל. המתנחל מיד ירד מהסוס שלו וירה בערבי באמצע התפילה. לא ידעתי שהמתנחלים רוכבים על סוסים, אבל אני לא יודע הכל, כמובן. האם ראית זאת בעיניך ממש, ברוס לי? “השכן שלי סיפר לי“. ברוס לי שואל לזהותי. אני עיתונאי גרמני, אני מספר לו. “תודה לך שאתה מדווח על הבעיות של הפלשתינים לאירופים. אנחנו שמחים מהחרם האירופי“ על מוצרי ההתנחלויות. על לא דבר, ברוס לי. ברוס לי איש פיקח. תן מחמאה לגרמני כמוני, ומיד הוא מסמיק ומסתחרר מרוב שמחה. דן ומוריס, אני מבחין בזווית עיניי, אינם חדלים מעמלם. אני מביט בהם ומגיע למסקנה כי לא מדובר במוסקי זיתים מדופלמים, אך המרץ והרצון הטוב מפצים על מה שהם חסרים במיומנות. שעה חולפת ועדיין לא נראה אפילו מתנחל רצחני אחד באופק, ואלו אינן חדשות משמחות עבור הרב אריק. הוא בוודאי התפלל לאלוהים תפילה מיוחדת לסייע בעדו כך שאחזה בברוטאליות היהודית מכלי ראשון, אבל אלוהים התעצל ולא שלח את המתנחלים היהודים הזדוניים להרוג אותנו. עד מהרה מחליט הרב להתערב נוכח היעדר התגובה של אלוהים לתפילותיו. הוא מטלפן אליי כדי לסייע. אם תרצה, הוא אומר, ניתן להסדיר שייקחו אותך במכונית — מכונית אחרת — כדי לראות את העדויות לפשעים האיומים שבוצעו על ידי היהודים בעבר. נראה לי אבסורדי שרב ינסה כל כך קשה להוכיח שהיהודים הם יצורים רצחניים, אבל אני אוהב את תיאטרון האבסורד — האם לא הזכרתי זאת קודם לכן? — ואני אומר שאשמח שיסיעו אותי למקומות בהם היהודים הרגו את החפים מפשע. בחור בשם זכּריה, מדווח לי הרב אריק, יגיע בקרוב מאוד כדי לאסוף אותי. אך לפני שזכּריה מגיע, מזמין אותנו ברוס לי לאכול איתו — חומוס עם פול ופיתה. אנחנו אוכלים תחת עץ זית נאה, וברוס לי מספר לי שוב שהוא נורה על ידי שני מתנחלים, ומוסיף עוד שני פרטים: הם אחים, והוא מכיר אותם. מה שמותיהם? הוא לא יודע מה שמם, הוא אומר, הוא רק מכיר אותם בפנים. מישהו יודע? כן. הייתה חקירה של המשטרה הישראלית במקרה, והוגשו האשמות בבית המשפט. בבית המשפט, למיטב ידיעתי, לא ניתן להעלות האשמות נגד ‘פנים‘; חייבים להיות שמות. אצל מי רשומים השמות? אני שואל אותו. יהודית מ‘יש דין‘, ארגון ישראלי המגן על הזכויות המשפטיות של פלשתינים, כך הוא אומר. אני רושם לעצמי הערה למצוא את הגברת הזו ולברר את הפרטים. בינתיים מגיע זכּריה. הוא פלשתיני מהכפר ג‘ית, ויש לו כרטיס ביקור המגדיר אותו כ“מתאם זכויות אדם“. אני עולה על הרכב המסחרי המרשים שלו, המצויד בטכנולוגיה העדכנית ביותר, והוא לוקח אותי לסיבוב. “מה אתה רוצה לראות?“ הכל. הוא לוקח אותי לכפר בורין. היינו כבר בכרם הזיתים של הכפר, ועכשיו אנחנו הולכים לכפר עצמו. אנחנו מגיעים לשם בתוך כמה דקות. במקום הזה, אני חושב לעצמי, מרקד המלאך ביש גדא מדי יום ביומו. בכל מקום כאן אני רואה עוני מדכדך שקשה להביט בו. כן. זהו מה שרוב צרכני החדשות בעולם חושבים שיש בפלשתין, וכאן אני רואה זאת במו עיניי. התקשורת הבינלאומית, מתברר, מספרת לנו את האמת במלואה. אני חייב לשאוף מעט אוויר צח ואני יורד לקנות סיגריות בחנות קטנה — יותר חור בקיר מחנות — ואני מביט בעשן העולה מפי. מעבר לעשן ומעבר לרחוב אני רואה חבורת ילדים, ולא חולף רגע ואני מתחיל לשחק איתם. הם נהנים מזה. ואני נהנה מהם. מתוקים, שמחים, אלוהים יודע למה. הילדים האלו נפתחים אליי, אל הזר. למי שיש צורך בהוכחה שילדים יכולים להיות שמחים בעמק דכפין זה, מוזמן לבוא לכאן. אני מנסה להשוות את זה לגרייט נק בניו־יורק, שם חייתי לפני שנים רבות למדי. גרייט נק הוא אחד הפרוורים העשירים באמריקה, והילדים שם זוכים לטיפוח הטוב ביותר, לחינוך המשובח ביותר, לצעצועים המבריקים ביותר, לאוכל המזין ביותר, לבתים אדומי הגגות ביותר — ובקיצור, להכל ביותר. האם הילדים שם היו מאושרים יותר? האם ניתן יהיה לראותם הולכים ברחוב ביחד כשחיוך על פניהם, כשצחוק משותף מלווה את כל מעשיהם? בשום פנים ואופן לא. הילדים בגרייט נק סובלים ממחלת יותרת השפע, אך הילדים של בורין אפילו לא יודעים שיש מחלה כזאת בעולם. אני מתענג על מראה ילדי בורין וממשיך לשחק איתם. עד מהרה, מצטרפים עוד ועוד ילדים. אני ממציא שיר a o e i a o o, ואנחנו שרים כולנו ביחד, בקול רם מאוד. תיאטרון הרחוב הטוב ביותר שהיה אי פעם בבורין. בעיני זכּריה מרבנים למען זכויות אדם, הילדים ואני נראים כמו משוגעים. הוא מביט בי ובילדים, ואומר לי שהמופע הזה מזכיר לו פתגם ערבי: “אם החברים שלך משוגעים ואתה לא, השפיות שלך לא תעזור לך“. כלומר, כמובן, שעכשיו אני חופשי לעשות מה שאני רוצה והוא יהיה חייב לרוץ איתי. אני אוהב את זה. איש מעברו השני של הרחוב מנסה לברר איזה מין מופע זה, והוא מתקרב אלינו. הוא מציג את עצמו: מוניר. גם הוא, תאמינו או לא, פעיל זכויות אדם. אם לדייק, הוא עובד עבור יש דין, NGO ישראלי הממומן בנדיבות המכון לקשרי תרבות זרה (Institut für Auslandsbeziehungen או IFA) ועל ידי גופים אחרים. האירוע המתפתח — שני ערבים שיהודים משלמים להם כדי לתפוס יהודים רעים נפגשים באותה פינת רחוב — נראה לי קפקאי. מה שמתרחש מולי הוא הדבר הבא: ארגוני NGO שמאלניים בישראל תרים בהתמדה אחר עוולות עמם ומתחרים זה בזה על גיוס מרגלים מקומיים. על כל מקרה שלא יבוא, אני שואל את מוניר אם הוא מכיר מישהי בשם יהודית. כן, כמובן שהוא מכיר. למה לא שאלתי אותו קודם? היא הייתה כאן לפני רגע! ובכן, לא שאלתי אותך קודם כי לא הכרתי אותך קודם. אתה יכול לטלפן אליה? הוא נותן לי את מספר הטלפון שלה. יהודית מספרת לי שהיא יודעת הכל על ברוס לי והאחים המתנחלים, רק שיש בעיה קטנטונת עם זה: “אני לא יודעת מה השם“ של המתנחלים. זה על המחשב שלי, היא אומרת, ובתוך עשר דקות אני אמצא את זה. אין בעיה. יש לי עשר דקות, עשר שעות — קחי את הזמן שלך. כמה דקות מאוחר יותר היא מטלפנת. אין לה שם. חכי רגע: האם אין תיק משפטי, תיקים, או מה שזה לא יהיה? “את זה תצטרך לברר עם מוחמד“. מיהו מוחמד זה? “עורך דין“. תוכלי לתת לי את מספר הטלפון שלו? “הוא באום אל־פאחם“, היא אומרת. אני מודה לה ומנתק. אין טעם להמשיך ולחקור את העניין הזה. החיים ממשיכים וזכּריה לוקח אותי לבית שבו הצבא הישראלי שרף את אחד החדרים. מוניר מצטרף אלינו. זכּריה מחנה את המסחרית השחורה והגדולה שלו לצד חדר שחור בבית. זה דימוי נהדר, אני חייב להודות. אני נכנס לחדר, חדר קטן, ואכן דומה כי האש ליחכה את כתליו. מוניר מספר לי את הסיפור: “ביום שבת האחרון, בארבע וחצי, הגיע הצבא לכפר. שני חיילים ירדו מג‘יפ, הגיעו קרוב לבית הראשון וזרקו לתוכו פצצה. הם התחילו להגיד, ‘אסור לכם לצאת מהבתים בכפר‘ והמשיכו לבית השני וזרקו שלוש פצצות לקומה הראשונה. אז הילדים והאנשים התחילו לזרוק אבנים, ואז הגיעו הרבה חיילים מהצבא, עשרה ג‘יפים. הם זרקו שלוש פצצות גז אל תוך הבית הזה. שתי בנות קטנות ותינוק היו בתוך הבית והילדים נחנקו. אנשים הגיעו והוציאו את הילדים. אני קראתי למכבי האש והם כיבו את האש מבחוץ, מהחלון“. מדוע הצבא עשה זאת? “זה קורה כל יום שהצבא מגיע לכאן וזורק פצצות, והילדים זורקים אבנים“. כל יום? “כל יומיים“. הם היו כאן אתמול? “לא“. אז הם יגיעו היום. באיזה שעה הם בדרך כלל מגיעים? “בסביבות ארבע“. עכשיו שתיים. אני אחכה כאן. יש רק שעתיים לחכות. עכשיו יש לי שעתיים לחסל, ואני חושב איך לנצל את עיתותיי בתבונה. עולה בי רעיון: מאחר והצבא הישראלי מגיע לכאן כל יומיים וזורק פצצות אל תוך הבתים, אני אוכל לראות בתים שרופים רבים כאן. אפשר לראות עוד בתים שרופים? אני שואל. “לא“. זה לא נראה טוב. הגרמני רוצה הוכחה לברוטאליות היהודית והם מספרים לו סיפורים ולא נותנים הוכחות. הגרמנים, מה לעשות, הם עם שואף הוכחות מטבעו. ובכן, אנחנו במזרח התיכון ואללה לא פראייר של אף אחד. אללה נתן לעמו שכל, וכך נזעקת בעלת הבית ואומרת כי היא צילמה את האירוע בטלפון הסלולרי שלה. אפשר להוכיח את הכל! אפשר לראות את התמונות, במקרה שהטלפון עלייך? כן, הטלפון עליה ואפשר לראות את התמונות. בבקשה. הגברת הולכת להביא את הטלפון. ואז היא חוזרת עם הטלפון. נהדר. אפשר לראות את התמונות? ובכן, לא בדיוק. התמונות נעלמו. הטלפון, מה עצוב ומוזר, התקלקל. אני מבין שכדאי לי יותר לחכות למאהדי שירד מן השמיים מלהמתין להופעתו של צה“ל כאן, ולכן מחליט ללכת בחזרה אל הרכב עם זכּריה ולנסוע משם. הרב אריק מטלפן. הטלפון על דיבורית. הרב אריק וזכּריה מדברים בעברית, שפה שטוֹבּי הגרמני לא מבין. אני גוי גרמני. הרב אריק אומר לזכּריה שאם אני מוכן להישאר עוד קצת היום, לא חשוב לכמה זמן, הוא צריך להסיע אותי ולהראות לי דברים. רבנים למען זכויות אדם ישלמו את העלות, אומר הרב אריק. אלו חדשות מרנינות. זכּריה אומר לי שהוא דיבר עם הרב אריק בטלפון, ושהוא, זכּריה, יסיע אותי עוד בערך שעה ואז ישיב אותי לאבו ראמי, שיחזיר אותי לירושלים. אני מוחה. הרב אריק ביקש מהגרמני, ממני, לבוא לכאן ואני רוצה לדעת מה בדיוק אמר לו ידידי היהודי. לזכּריה אין ברירה, שכן הרב הוא ידידי, והוא חייב להיות כן איתי. הוא מתפתל לכאן ולשם, אומר לי שהרב אריק העלה כמה אפשרויות, אבל הוא, זכּריה, חושב ששעה נוספת של נסיעה באזור תספיק. אני אומר לזכּריה שאני רוצה שהוא יסיע אותי ככל שיידרש. זה מה שאני רוצה ואני חושב שהרב ישמח אם זה מה שיקרה. אני רוצה לראות עוד, אני אומר לו. אני רוצה לראות מקומות, אני רוצה לראות אנשים, ואני רוצה לראות בתים. אני איש משוגע, אני מזכיר לו, ואני רוצה שיסיעו אותי לראות את כל הדברים הנוראים שהיהודים עושים כאן. בוא נלך להרים, לגבעה הזאת, לכביש הזה — כך אני אומר לו. זכּריה מבין שהוא מתעסק עם איש משוגע בתכלית השיגוע, גרמני שהוא ידידו של יהודי, ממשיך לנסוע. אנחנו רואים בתים יפים ואני רוצה לצלם אותם. זכּריה לא אוהב את הרעיון, ממש כפי שעאטף לא התלהב מכך שאראה את הבתים היפים של העניים העשירים — אבל אני מתעקש. אתה חייב לעצור לרגע כדי שאוכל לצלם, אני אומר לו. מה שם הכפר הזה? אני שואל אותו. “בורין“. כן־כן. אותו בורין בו ביקרתי קודם. רק שזכּריה, לפני שאמרתי לו להיכן לנסוע, לקח אותי אל החלק העני של הכפר. ורק לשם. הוא והרב רצו שאראה עוני, ואני כמעט האמנתי לסיפור שלהם. אני מצלם כמה תמונות באייפון שלי, ואנחנו ממשיכים לנסוע. בעודנו נוסעים, אני רואה שני דגלים מתנפנפים מראש עמודי חשמל ומעל מבנים גבוהים אחרים. אני שואל את זכּריה מה טיבם של הדגלים הללו. “הדגל הירוק הוא חמאס, הדגל הצהוב הוא פת“ח“. נראה כאילו יש תחרות גדולה כאן בין השניים. אנחנו ממשיכים לנסוע, כפר פה וכפר שם. אני מבחין בשלט אחד החוזר ונשנה בכפרים ובדרכים שונות: USAID (הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי). אני מניח שאמריקה מוציאה כאן בפלשתין הרבה יותר כסף משדמיינתי. אנחנו ממשיכים לנסוע. לפתע, על אחד הכבישים בהם אנו נוסעים, אנחנו רואים לפנינו ג‘יפ צבאי ישראלי. “הם (הצעירים) יזרקו עליו אבנים“, אומר זכּריה, ואז החיילים “ישיבו באש“. בוא ניסע בעקבות החיילים, אני אומר לו, ונראה מה קורה. אני רוצה לראות אש! באופן טבעי לגמרי, הגרמני רוצה לראות את היהודים יורים בצעירים ישראלים. אנחנו נוסעים בעקבות הג‘יפ עד שהוא עוצר לפתע. מדוע עצרו היהודים? אני תוהה. “הם מקימים מחסום!“ ככה סתם. הצבא הישראלי משגע את האנשים כאן. חיילים ישראלים, כשמשעמם להם, משעשעים את עצמם בעינוי העם הערבי; לפתע הם מקימים מחסומים, עוצרים אנשים, ואלוהים יודע מה עוד. אנחנו מגיעים לג‘יפ, אך אין כאן מחסום בזק, כגרסת זכּריה. לא עוצרים מכוניות ואנחנו חולפים על פניו בלי הפרעה. אני מביט בג‘יפ המתרחק מאחוריי ורואה שאחד החיילים מתכונן להשתין. המחסום של זכּריה הוא למעשה מחסום השתנה. פיפי זה חינם, כמו שאמרה לי הזונה הרוסית. אנחנו ממשיכים בדרכנו. אני משגע את זכּריה, זה ברור. אני מכריח אותו לנסוע דרך המוני בתים מופלאים ושכונות יפות בפלשתין. אם הרב אריק היה יודע איך אני מבזבז את כספו הוא היה מקבל התקף לב. ובעודנו נוסעים לצד הבתים הנהדרים והנופים המרהיבים של הערבים, הטלפון של זכּריה מצלצל. מישהו מצפון אמריקה על הקו והוא מאוד, מאוד, מאוד, מאוד רוצה לסייע לעם הפלשתיני ולהציל אותו מהפושעים הישראלים. לאן כדאי לו לנסוע, הוא שואל את זכּריה, כדי לראות במו עיניו את הפשעים האיומים של הישראלים? גם זכּריה שמח מאוד לעזור למטלפן במצוקה מצפון אמריקה. המטלפן מצפון אמריקה, למען הסדר הטוב, הוא איש ארגון זכויות האדם הנוצרי EAPPI. הוא נוצרי טוב, ובין תפילה לתפילה הוא מבקש לעזור לנזקקים. הארגון, מסתבר, עסוק מאוד בארץ הקודש. אנה מריה, היפהפייה השווייצרית שפגשתי באל־קודס, ומישל, הצרפתיה המכוערת שפגשתי באוטובוס, גם הן נמצאות כאן באדיבות אותו ארגון. זכּריה מספר לו שזה נהדר שהוא צלצל. אנחנו לא עובדים בשבת (רבנים שומרים על השבת), הוא אומר לו, ויום שישי הוא רק חצי יום (מאותה סיבה ממש) ולכן נוצרי שוחר טוב יועיל מאוד. זה יהיה נהדר, אומר זכּריה לנוצרי החביב, אם הוא גם יתעד את מה שהוא רואה. מדהים איך שהמערכת הזאת עובדת! אנשים נוחתים במדינה עם מצלמות כדי למצוא יהודים רעים. אם הברנש הזה היה מקדיש אותה כמות של אנרגיה לדרום מרכז לוס־אנג‘לס הוא היה יכול למצוא מספר מספק של תמונות מזעזעות להציג בפני העולם, אבל אני מנחש שהוא מפחד להסתובב ברחובות של דרום מרכז העיר. זכּריה ממשיך לנסוע. אנחנו מגיעים לקלקיליה ואין לי מושג לאן עוד אבקש מזכּריה לקחת אותי. אז אני אומר לאיש שלי שעכשיו אני רוצה פלאפל. בחירוק שן עוצר זכּריה ליד דוכן פלאפל. תוך כדי לעיסת הפלאפל סוכן־העל הופך והופך בראשו לאן כדאי ללכת מכאן, כשלפתע הוא מבחין בשלט: רוואבי. רוואבי. אני זוכר את השם. לפני איזה זמן נתנו לי עלון, אני לא זוכר מי נתן לי אותו, על רוואבי, “העיר הפלשתינית המתוכננת הראשונה“ — עיר הנבנית מאפס על ידי הפלשתינים בני זמננו — לא אלו שחיו כאן לפני 14,000 שנים. התמונות בעלון היו מרהיבות, ואני זוכר שהעיר החדשה הזו הניפה את הדגל הפלשתיני הגדול ביותר מאז ומעולם. יהיה נפלא לראות אותה! אני אומר לזכּריה שהחלטתי לאן אני רוצה ללכת עכשיו: רוואבי. רוואבי? למה רוואבי? זה שבעים קילומטר הלוך ושבעים קילומטר חזור. בשום פנים ואופן! אני מתעקש. אני חייב לראות את פלשתין. זכּריה עושה כמיטב יכולתו להניא אותי מכל הסיפור, אבל אין לו שום סיכוי. אי אפשר לדבר בהיגיון עם גרמנים משוגעים, אני אומר לו. נקודה. • • • הייתם פעם ברוואבי? רוואבי נבנית בימים אלו. יותר ממיליארד דולר כבר הושקעו בעיר. מיליונים רבים עוד יושקעו, אינשאללה. רוואבי. האם ראיתם אי פעם את רוואבי? כשנכנסים לרוואבי — פירוש השם ‘גבעות‘ בערבית — אתה מבין שנכנסת לגן עדן. העיר העתידית ניצבת בראש הר, הגורם לך להרגיש כאילו אתה ניצב על פסגת העולם. רוואבי אמנם נמצאת עדיין בשלבי בנייה, אך דייריה הראשונים אמורים להיכנס אליה כבר בשנה הבאה. בכניסה לרוואבי ניתן לראות דגל עצום בגודלו, דגל גוליברי, גרגנטואי — והמראה מהמם. כן, זה רק דגל, אבל איזה דגל! דגל מוקף בדשא, בדגלים נוספים, בפסלים ובמוסיקה שדומה כי היא בוקעת מכל פינה באדמה. אני מפטפט עם אחד האנשים כאן ושואל אותו מדוע הדגל כל כך גדול. הוא קורץ אלי ואומר: כדי לתקוע לישראלים. אנחנו צוחקים על זה. אני פוסע כמה צעדים מהדגל ונכנס למשרד המכירות של רוואבי. איזה משרד! המשרד הזה הוא אולם תצוגה משופרא דשופרא, ומוצג בו דגם מוקטן של העיר החדשה, כולל המבנים, המרכזים העירוניים השונים, הכבישים המתוכננים וכל מה שתרצו למצוא בעיר. ועוד הרבה יותר. התכנון האדריכלי של רוואבי פשוט מדהים: הוא משלב אמנות, טכנולוגיה מתקדמת, נוחות, עושר ויופי. כשרואים את זה, קשה להעלות על הדעת עיר קיימת שתשתווה לה, אפילו בעשירות שבמדינות. רוואבי זוהרת ונפלאה, מלאת השראה ומרתקת. היא נפלאה. רמי, גבר לבוש היטב, מבאר לי את נפלאות המקום. באמצעות עט לייזר הוא מצביע על הדגם הממוזער של רוואבי ומציג בפניי כמה מהמבנים שיהיו ברוואבי: מרכז כנסים עם תיאטרון פנימי, אולם תצוגות, מוזיאון מדע, בית קולנוע, חנויות, בתי קפה, בוטיקים, סופרמרקט, אצטדיון כדורגל, מלון של חמישה כוכבים, אמפיתאטרון, מסגד, כנסייה, בית עירייה. אני עוצר את האיש. הוא מדבר מהיר מדי לטעמי. אני לא רואה כאן כנסייה ואני מבקש ממנו לחזור על המשפט האחרון, כי איבדתי אותו. הוא נענה ברצון. נקודת הלייזר האדומה מצביעה על המקומות בעודו מדבר: “כאן המסגד, כאן הכנסייה, כאן בית העירייה“. הוא מצביע על המסגד כשהוא אומר “מסגד“ והוא מצביע שוב על המסגד כשהוא אומר “כנסייה“. אני לא רואה כנסייה. איפה הכנסייה? אה, הוא אומר לי, כן, אין להם את הכנסייה בדגם הזה, אבל בקרוב הם יעדכנו אותו. יש כנסייה או אין, בזבזתי מספיק מכספו של הרב אריק ואני אומר לזכּריה שאני מוכן לחזור. אנחנו עושים את דרכנו חזרה והרב אריק מתקשר. זכּריה מדבר בקו השני ואין לו זמן ליהודי. הוא צורח עליו, כפי שצורחים על כלב משוגע: “תרד מהקו!“ הרב אריק, יהודי צייתן שכמותו, יורד מהקו. יהודי מוכה, יהודי מבוזה, יהודי קטן. בנקודה זו אני מרגיש רע בשביל אריק. הוא עמל כל כך קשה כדי לרצות את הפלשתינים, על חשבון עמו וארצו, ובתמורה הוא זוכה לביזוי. אני לא אומר שום דבר, שכן אני לא אמור להבין מה שנאמר בעברית. • • • לפני שהמוח שלי יהפוך משותק לגמרי, אולי כדאי שאדבר עם מישהו אחר — לא ערבי ולא יהודי. אירופי יתאים. מה בדבר הוד מעלתו לארס פאבורג־אנדרסן, שגריר האיחוד האירופי לישראל? http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/613/104.html#.VAJEp7nhXNE.twitter

תפוס את היהודי 

אם יש משהו שיהודי חייב לעשות זה לקרוא את "תפוס ת'יהודי" של טוביה טננבום (הוצאת סלע מאיר.( הדבק על הכריכה עוד לא יבש, רק ביום ראשון הוא יוצא לחנויות, אבל ברור שמדובר באסופת דפים שהיא קריטית כדי להבין מה קורה פה.
טננבום, יהודי וישראלי לשעבר, הוא סוכן סמוי. הטריק שלו יכול לעבוד רק פעם אחת - בפעמים הבאות כבר יזהו אותו. אחרי תקופה ממושכת של התחזות הוא הוציא שני ספרים במכה. בראשון, "אני ישן בחדרו של היטלר" שיצא לאור ביוני האחרון, התחזה לגוי גרמני וחשף את היקפה המבהיל של האנטישמיות החדשה בגרמניה. בספרו השני, חם ממכבש הדפוס, דילג בין תל אביב ורמאללה, כשהמועמדים להסרת הבגדים הפעם הם ישראל והרשות הפלשתינית.
היה מי שכינה אותו "בוראט לאינטלקטואלים." לפעמים הוא טוביאס, קתולי שנפגש עם ג'יבריל רג'וב, אחמד טיבי, אנשי אונר"א ועמוס עוז ולפעמים הוא טוביה היהודי, שנפגש עם איילת שקד ומתנחלי יצהר. בחסות האופי התיאטרלי שלו (הוא הקים את התיאטרון היהודי המצליח בניו יורק,( ובזכות היותו דובר עברית, ערבית וגרמנית, הוא מגלה מה אנשים אומרים אחרי שהיהודי הולך.
הספר מרים את העפעפיים בחוזקה. הכתיבה משעשעת, התוכן מחריד. השורה התחתונה: מדינות אירופה וארגונים בארצות הברית הנגועים באנטישמיות עמוקה מצאו יהודים שונאי עצמם, שיעשו בשבילם את העבודה המלוכלכת. אין צורך להסתכן באמירות לא תקינות פוליטית ובהאשמות על אנטישמיות; מי שיוציאו לפועל את שנאת ישראל בעולם יהיו יהודים.
מדובר באותם יהודים שעסוקים בלייצג את הצד הפלשתיני, אבל עושים זאת בלי לדעת מילה אחת בערבית. תסריטאים ובמאים שמקבלים מימון יפה מקרנות קולנוע חיצוניות, גרמניות למשל. המימון מגיע רק אם התסריט הוא פרו-פלשתיני. כך הם מרוויחים שופר תמים.
ויש גם את פעיל השמאל איתמר שפירא (אחיו של הטייס הסרבן יונתן שפירא,( שלוקח קבוצת סטודנטים מחו"ל לסיור, בחושבו שטננבום המצטרף אליהם הוא "משלנו." ביד ושם מסביר שפירא שהזוועות שעשו הנאצים הן אותן זוועות שישראל מבצעת בפלשתינים. זה מה שהסטודנטים שומעים. זה מה שהעולם שומע. מפיו של יהודי, חייל לשעבר.
טננבום מנפץ את הבלוף של ארגוני זכויות אדם. חושף מסכת שקרים של ארגונים כמו רופאים לזכויות אדם ואחרים שמפיצים אינפורמציה שקרית. המטרה היא להוכיח שהיהודים הם עושי העוול הגדול ביותר בעולם. המסע שלו מתועד, מוקלט, ממוסמך. כשהוא מצטרף לסיור של עדאללה, עם רצף ראיונות מבוימים לגבי מצוקות הבדואים, הוא מתעקש להיכנס לאוהלים. בפנים מתגלים בתי פאר. מתברר שאף עיתונאי אחר לא ביקש להרים את הבד של האוהל.
בבילעין הוא מתעד את ההצגה המאורגנת. את ההערות התומכות בהיטלר שהשמיעו מלוויו הערבים, כשהיו בטוחים שהוא גרמני. ביפו ראיין בעל בית קפה ערבי שמחזיק מעל הקופה את "מיין קאמפף." ערבייה ממזרח ירושלים, סטודנטית באקדמיה למוסיקה, גילתה לטננבום שהיתה מוכנה לרצוח את המרצה שלה.
הוא תוהה מדוע פעילי השמאל לא משקיעים במחנות הפליטים הפלשתינים בירדן, הרי שם המצב הקשה ביותר, מדוע מביאים קבוצות לסיורים רק ביהודה ושומרון. התשובה היא שהסיפור הוא לא הפלשתינים אלא היהודים. תפוס את היהודי.מקור: ישראל השבוע, ג באלול תשע"ד