סודו המשיחי של הרבי מסלונים - פרופיל אישיות
סודו המשיחי של הרבי מסלונים
במרכז הסערה ההופכת את הארץ, עומדת אישיותו המסתורית והחידתית של האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל ברזובסקי. אדמו"ר צנוע ונחבא אל הכלים, שגם ברחוב החרדי לא ממש היה מוכר עד לפרשה הנוכחית מעבר לגבולות קהילתו, והנה אמירותיו והצהרותיו עולות לראש הכותרות, ומעוררות סערה חסרת תקדים.
רבים רבים לא מצליחים בשום אופן, למרות מאמץ אמיתי וכנה, להבין את הרציונל המניע את התנהגותו, הנדמית קיצונית, הזויה, וחסרת פשר. מלבד ביקורת מוסרית וחברתית הנמתחת בהקשר של ההפרדה בעמנואל, מדובר כבר גם, ואולי בעיקר, על רובד בסיסי ביותר של 'ריאל פוליטיק' ואסטרטגיה ציבורית מינימלית. האופן הקיצוני וחסר הפשרות שבו מתנהל ה'מאבק' וההתעקשות התמוהה שלא לסגת אפילו כקוצו של יוד, גם לא לימים ספורים, נראים לרגעים, צר לומר, כסוג של טירוף. מיום ליום הקולות והאמירות היוצאות מחצרו נשמעות אבסורדיות יותר ויותר, ונראה כי החללית שהוא חי בה איבדה כל קשר עם כדור הארץ. אנשים שואלים את עצמם שוב ושוב, לאן בדיוק הוא חותר. מה הוא בעצם רוצה. האם באמת הוא חושב שהוא יכול ללכת נגד כל העולם ולנצח. לאיזה מבוי סתום וחסר מוצא הוא מוביל את הקהילה הקטנה שלו בעמנואל, כשבדרך הוא יוצר כמובן השלכות קשות במעגלים רחבים הרבה יותר.
שורות אלו נכתבו עוד לפני שהתפרסם מכתבו האחרון, בו הוא מצהיר על נכונותו לעמוד 'מול כיתת יורים' ולא לוותר על ההפרדה. ההתבטאות המוזרה הזו, בלשון המעטה, מכל בחינה אפשרית, המצטרפת לביטויים אחרים באותו מכתב שנזכיר בהמשך, יצרה גלי הדף של תדהמה ומבוכה, שעלו עשרת מונים על קודמיהם. אנשים צבטו את עצמם ושאלו, 'באיזה עולם האיש הזה חי'.
כל המציאות הזו עומדת בסתירה לדימוי 'נאור' ו'פתוח' ברמה מסויימת שיש לקהילת סלונים ביחס לחסידויות אחרות, וגם לאדמו"ר הנוכחי באופן אישי. אפילו מהבטה שטחית על דמות דיוקנו, והוא איש מרשים ויפה תואר, המחונן בהחלט במה שמכונה בשפה החסידית 'הדרת פנים', ניתן לחוש כי מדובר בדמות אצילית ורבת השראה. התמיהה אפוא רבה שבעתיים.
[במאמר מוסגר: הדימוי 'הפתוח' של סלונים, הנחשבת כחסידות 'ליטאית' ו'מודרנית' לעומת חסידויות אחרות, יש לו מחד בהחלט על מה לסמוך, אך מאידך יש לציין את מסורת ההחמרה הנהוגה בקהילה זו בתחום המיני ובעניני אישות, החמרה המקבילה לעתים למה שקיים בחצרות כמו גור או תולדות אהרן, הנחשבות כידוע לקיצוניות בתחום זה. חומרות אלו, המבטאות מתח ועיסוק סביב הענין המיני, לא קיימות בצורתן זו בקהילות חסידיות אחרות, שלא לדבר על העולם הליטאי. השניות הזו היא אחד המאפיינים של סלונים. אני מציין זאת בקצרה כדי להסב באופן כללי את תשומת הלב לכך שמעבר לתיאור אישיותו ועולמו הרוחני של האדמו"ר הנוכחי, בהם אתמקד במאמר זה, יש חשיבות להכרת עולמו ומשנתו של אביו, והאופי הייחודי והמסויים שבו הוא עיצב את קהילת 'סלונים', אך כאמור לא ארחיב על זה כאן.]
השורות הבאות יהוו אפוא נסיון צנוע, על בסיס היכרות עם הרבי וקהילתו, להתוות קוים בסיסיים והתחלתיים, לאופיו האישי ועולמו הרוחני, המסתורי והאזוטרי, של הרבי מסלונים, תוך נסיון למצוא באלה את שרשי הנהגתו בפרשה הנוכחית. אני מקווה שיהיה בדבריי מענה בסיסי וראשוני לשאלות הצורבות עכשיו את ליבם ומוחם של רבים.
נתחיל ברמה האישית, בנסיון לשרטט פרופיל פסיכולוגי: מדובר באדם בעל נטייה אינדבידואליסטית חזקה, איש בעל אופי מופנם ומתבודד. בשנים שלפני עלייתו לכס האדמו"רות, היה מסוגר רוב שעות היום בחדרו הפרטי, בקומה העליונה של בניני ישיבת סלונים. מעולם לא היה חלק מחבורת התלמידים ההדוקה שסבבה בכל עת את אביו האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום', מייחלת להדרכתו ולקרבתו. באופיו הוא רחוק מאד מלהיות 'איש רעים להתרועע'. תמיד הילך בצידי דרכים, שָׁקֵט וחרישי, שבוי במעין חלום, חי בצילו של עולם פנימי.
לפני עלייתו על כסא האדמו"רות, שימש כ'ראש הישיבה' של סלונים, תפקיד אותו ירש מאביו מייסד הישיבה, לאחר שאביו התמנה לאדמו"ר. תפקיד 'ראשות הישיבה' שימש האיתות המובהק של סימון 'יורש העצר'. אך למעשה, מלבד ה'שיעור הכללי' על הסוגייה השבועית, אותו מסר ביום חמישי ועליו התייגע רבות, וכן השיחות שאזכיר בהמשך, לא התבטא תפקידו בשום סוג של קשר עם תלמידי הישיבה. רבים מהם היו ממורמרים על כך, ויש שפירשו זאת כביטוי של יהירות והתנשאות. בודדים ממש קיימו איתו קשר אישי. כדי לשוחח איתו היה צורך 'להירשם' אצל אחד ממקורביו, ולהמתין 'בתור' חודשיים לפחות, משום שהזמן שאותו הקדיש לשיחות אישיות עם תלמידים היה מצומצם ביותר. בזמן השיעורים והשיחות, שארכו שעה ויותר, היתה הדלת המרכזית נעולה ולא ניתן היה להיכנס או לצאת באמצע, משום שקולות פתיחתה וסגירתה הפריעו את ריכוזו באמירת השיעור.
סדר יומו היה מוקפד ביותר. הוא נהג להשכים בשעת בוקר מוקדמת מאד, ובשעת ערב מוקדמת עלה על יצועו. בישיבה אמרו כי ניתן לכוון את השעון על פי הזמנים הקבועים בהם היה בא וחוזר מחדרו בישיבה לביתו ברחוב הסמוך. קול פסיעות נעליו, המצוחצחות בקפידה ומבריקות תמיד, היה מהדהד בחלל רחבת הישיבה, והבחורים ידעו כי זה הזמן להנמיך את קול שיחותיהם הקולניות, ולסגת הצידה ביראת כבוד.
הוא מחונן בחוש אסתטי מפותח ורגישות עמוקה ליופי. מראה של זר פרחים טבעי וססגוני, או שולחנות ערוכים בטוב טעם, עשוי לגעת לליבו עד דמעות. מדי ליל שבת, היה צועד רגלי, בדד, לתפילת ליל שבת בכותל המערבי. שם, ללא מנין, היה עומד לבדו שעה ארוכה, בפינה קבועה, מול האבנים הגדולות והעתיקות, ושופך את נפשו לפני אלוהיו. מראהו האצילי והבודד, משך את עיניהם של רבים, ושימש באותה תקופה אחד ממוקדי הענין של המקום. רבים היו ניגשים אליו ביראת כבוד לאחר התפילה, מבקשים את ברכתו, ולעתים גם את עצתו (מנהגו זה נפסק לאחר פטירת אביו, ומחוייבותו כאדמו"ר להתפלל עם חסידיו).
שיחותיו כראש הישיבה ניחנו בקסם מושך ובהילה מסתורית. שיחות אלו ניתנו במשורה, אחת לחודשיים בערך, אך כאשר התקיימו, אף אחד מבני הישיבה כמעט לא החמיץ את המעמד, ואף רבים מהאברכים הנשואים, שחלקם הגיע במיוחד מערים אחרות. דומיה דרוכה שררה באולם, כאשר מילותיו האיטיות והמדודות חתכו את חלל האוויר. שיחותיו הצטיינו בכח ציור והבעה בלתי רגיל, והיה בהם משהו סוגסטיבי. הוא אדם בעל נפש שירית ופיוטית, סוערת ורוויית כיסופים. דיבורו היה חולמני ומהורהר, כשוקל את מילותיו, וכאשר דיבר מבטו היה נעוץ תמיד בחלל התקרה.
רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע.
הוא חושב על המציאות בצורה מְתוּוֶכֶת וסימבולית. ניתן לומר כי הוא חי בעולם דמיוני, שבוי במושגיו שלו על העולם. את המבנים והקונסטרוקציות המופשטות שלו, הרוויות במושגים רוחניים, מיסטיים וחסידיים, הוא מחיל על בני אדם חיים ומורכבים ועל מציאות חמקמקה ודינמית, שבדרך כלל, מיותר אפילו לומר, רחוקה כרחוק שמיים וארץ מחלומותיו ודבריו. משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק. אני כותב את הדבר הזה בבהירות ובוודאות שלמה. זהו אולי קו האופי הבולט ביותר באישיות שלו.
קשה לומר ששיחותיו הצטיינו באיכות אינטלקטואלית יוצאת דופן או במבני עומק רעיוניים, צדדים שמעולם לא היו חזקים במיוחד בשושלת 'סלונים', אבל היה בהם תמיד רגש עמוק ומסעיר, כובש ומהלך קסם, ופיוטיות חרישית ושובת לב. דיבורו פרט תמיד על נימי הלב. יכולת להרגיש כיצד הוא חש בשעת דיבורו את הרגשות שהוא מדבר עליהם, בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.
תופעה שבלטה בשיחותיו היא שליטתו ואהבתו לתנ"ך, דבר נדיר בחברה החרדית והחסידית. יותר מזה אני רוצה להתעכב על מה שהדבר הזה שיקף אצלו: התמכרות למילים. כאשר היה מצטט פסוקים וקטעי תנ"ך שלמים בעל פה, בהברה מודגשת ומוטעמת ורוויית געגועים, יכולת לחוש כיצד הוא מאוהב במילים עד כלות נשמתו. לעתים רבות קולו היה נחנק מהתרגשות, כאשר היה חוזר על ציטוטים אהובים עליו במיוחד, אחד מהם למשל, וזה כמובן לא ציטוט מהתנ"ך, היה הקינה 'ציון הלא תשאלי' של ריה"ל.
כאדם מקורי ואורגינלי, המחונן בנביעה פנימית, ושלא כמו 'בנים ממשיכים' במקומות אחרים, שאינם אלא חיקוי דהה וחיוור של אבותיהם, שיחותיו כמעט מעולם לא ציטטו במישרין את אביו בעל 'נתיבות שלום', ואפילו לא דברי תורה של אדמו"רי החסידות הקודמים, מלבד הספר העיוני יותר, 'יסוד העבודה', שהיה חביב עליו במיוחד. חלק מהדור המבוגר של תלמידי אביו אפילו התרעם על כך, וראה בכך מחיקה והתעלמות מזכר האב, מי שבנה את החצר ממסד ועד טפחות, וְהוֹרִישָהּ לבנו בכורו על מגש של כסף. אין לי ספק, שהוא התמודד בדרכו שלו עם צילה של אישיות כל כך דומיננטית וריכוזית כאביו, אך הוא בהחלט הצליח לבנות את עצמו כאישיות שונה, בעלת קול ואמירה ייחודית.
דמויות מרכזיות שנכחו בשיחותיו, כאלה שאביו למשל לא הזכירם מעולם, הם 'בני הנביאים' מן התנ"ך. שוב ושוב היה מתרפק בערגה על אותם אנשים שעזבו את כל עסקי העולם ויצאו אל המדבר לחיי פרישות, 'כדי שתתדבק נפשם ומחשבתם לה' '. ספר 'המספיק לעובדי ה' של ר' אברהם בן הרמב"ם היה חביב עליו במיוחד. באזני רוחי אני שומע עכשיו את קולו הזך, חוזר בהטעמה וברטט על לשונו של 'המספיק': 'העולם החומרי הוא מחיצה גדולה החוצצת בין העבד ובין רבו'. או למשל, 'היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם'. וכהנה רבות. בל"ג בעומר היה מדבר בערגה ובכיסופים על ה'חבריא' של רשב"י מספר ה'זוהר', דימוי נוסף של קבוצה מיסטית.
מדי שנה בסביבות פרשת פנחס, קולו היה ניצת כאשר היה מדבר על פנחס, האיש היחידי, שאש הקנאה לכבוד האל בערה בנפשו, והוא קם ועשה מעשה. בשיחות ליל פורים, שהיוו מעמד מיוחד וחריג בחצר סלונים, מעין 'טיש' של הבן בחיי אביו, היה אחד המוטיבים המרכזיים, מסירות נפשה של אסתר, שהפקירה את עולמה הגשמי והרוחני, ובכך פתחה את שערי הגאולה. הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש.
שיחותיו ציירו תמיד את עולמם של יחידי סגולה. לא 'יחידים' במובן השגור והרווח בחברה החרדית, 'גדולים' ו'תלמידי חכמים', אלא 'יחידים' מיסטיים, כמו 'בני הנביאים', השרויים בעיגול פנימי של אור, ופניהם כלפי מעלה. אין כל צל של ספק שֶבְּעֵינֵי עצמו הוא יחיד כזה, אולי אפילו היחיד שבדור.
כאשר נתמנה לאדמו"ר, רבים בסלונים, בעיקר כמובן המבוגרים ומביני דבר, חששו להתאמתו לתפקיד. מהיכרותם איתו הם פשוט לא הצליחו לדמיין 'כיצד בדיוק הוא יעשה את זה'. אף אחד לא הטיל ספק בסגוליות המיוחדת של אישיותו, אך סימן השאלה המשמעותי היה, כיצד איש סגור ומתבודד זה, שחי כל השנים בבועה מנותקת משל עצמו, יתמודד עם עניני הציבור שהוטלו על צווארו. כיצד הוא יתמודד למשל עם 'קבלת קהל' רצופה של כמה שעות ביום, תפקידו המסורתי של אדמו"ר, בפרט בקהילה המונה למעלה מאלף חסידים, דבר שלא הסכין לו מעודו. מהר מאד החששות הללו התבדו. ניכר היה בתחילת האדמו"רות, כיצד כביכול צילו הכריזמטי של אביו יורד ממנו. קומתו הזדקפה, והוא נכנס בטבעיות לנעליים הגדולות של אביו. נראה היה שחל שינוי באופיו. בשקט בשקט, בעיקר אצל הצעירים הנלהבים, כשהמבוגרים לא שומעים, יכולת לשמוע את הדיבורים המוכרים גם מקהילות חסידיות אחרות, על 'יפה כח הבן מכח האב'.
בניגוד לאביו, איש הציבור הטבעי והמעורב, שמלבד הנהגת קהילתו היטה שכם והיה כידוע פעיל במיוחד בעסקי ציבור בבמות ובפורומים שונים, ושימש ידידם האישי של רבים מ'גדולי הדור', עולמו של בנו ר' שמואל הוא כאמור באופן מובהק 'עולמם של יחידים', יחידים הפורשים מהעולם וחורגים אל האור האלוהי. כאמור הוא גם בעל מבנה אישיות ואופי שונה מאד מאביו, מופנם ואינדיבידואלי. אך זהו לא רק ענין של אופי: חשיבתו סולדת ובזה לעולם פוליטי. אביו ה'נתיבות שלום' העלה את 'אגודת ישראל' בשיחותיו ובהשקפתו למדרגת קדושה, כגוף המייצג את 'כנסת ישראל', אך הוא לעומת זאת סולד ומתנער מעסקי המפלגתיות והפוליטיקה, ורואה בהם מהות של סיאוב וריקבון, המנוגדת בתכלית לתפקידו ועולמו הרוחני האישי. ממקורות מוסמכים שמעתי ציטוט מפיו, המתייחס לוויכוחים שהיו לו עם אביו בנושא. לפי הציטוט ששמעתי הוא התבטא: "כבר לפני שנים רבות אמרתי לאבי שיפסיק להאמין כל כך ב'אגודת ישראל', זה הכל שקר ופוליטיקה". ביטוי להשקפתו זו הוא נתן במערכת הבחירות שלאחר ההתנתקות, בה הורה לחסידיו להימנע מהצבעה בשל השתתפותה של אגודת ישראל בממשלת ההתנתקות, והסיוע העקיף שנתנה לביצועה.
גם מאז הוטל עליו עול הציבור, אין לו הערכה רבה מדי לעמיתיו ה'גדולים' והאדמו"רים השונים. הוא רואה בהם חלק ממשחק באנאלי ונדוש, אפילו שקרי ומכור. סירובו העקבי לחתום על כרוזים ציבוריים איננו מקרי. הוא מחוץ למשחק. בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'.
מגעו האנושי ושיחו ושיגו עם הבריות, מתאפיין באצילות וברוך. הנהגתו 'נסיכית' ו'מלכותית', רוויית הוד והדר, וכולו אומר תפארת וכבוד. חבר המדריך קבוצות תיירים בלילות שבת בירושלים, סיפר לי על התלהבותם הקבועה של התיירים מדמותו המרשימה של הרבי מסלונים, ומהבעת הדביקות המיסטית הנסוכה על פניו. אך השלווה המלכותית והאצילית, חיוכו הרחב והמוּכָּר, החושף טור שיניים צחורות למשעי, והפאות הסדורות בקפידה מאחורי האזניים, אינן מסגירות את המתחולל בלבו פנימה. בנשמתו של האיש הזה, המאופק והעצור, יוקדת אש תמיד. אש מיסטית של כיסופי קדושה וטהרה מוחלטת, תוקד על מזבחו לא תכבה.
כל מה שתיארתי כאן, שופך כמדומה אור על מקורות השראתה של האישיות העומדת במרכז הסערה, ומאפשר להתחיל להבין 'מה קורה כאן'. אך עדיין לא הגעתי לנקודה המרכזית של דבריי. אני מבקש לעמוד כאן על מוטיב מיסטי שהיה מופיע פעמים רבות בשיחותיו, והוא מקבל עכשיו משמעות ברורה ומובהקת. כוונתי לאותו ציטוט מהזוהר על 'כנישתא חדא' [קבוצה אחת], שתתקיים בארץ ישראל לפני ביאת המשיח, תשוב בתשובה שלמה ותביא את הגאולה. כבחורים צעירים לא הֵבַנוּ וגם לא העמקנו יתר על המידה בדבריו, שהיו תלושים לחלוטין מעולמנו ובכלל. אהבנו בעיקר את הצליל המסתורי של דבריו, שכאמור היו לוקחים את שומעיהם לעולם אחר. רק עכשיו אני מבין עד כמה מבחינתו הוא התכוון לכך ברצינות גמורה.
עולה בי עכשיו זיכרון בהיר לגמרי משיחה אחת שלו, בליל פורים של שנת תשנ"ג, שיחה שהיכתה גלים תקופה ארוכה לאחר שנאמרה. דבריו בשיחה זו שופכים אור על תפיסתו המיסטית והאפוקליפטית את התקופה שהוא חי בה.
שיחותיו בליל פורים נשאו כאמור אופי ייחודי, וריכזו אליהם קהל רב. רוב החסידים, בפרט הדור הצעיר, היו נוכחים במעמד זה, דבר חריג למי שלא כיהן אז כאדמו"ר. זה היה מעין 'טיש' שלו בחיי אביו, פעם אחת בשנה. בהשפעת כמה כוסות יין כמצוות היום, הוא היה נושא את דבריו מתוך בכי חנוק וסוער, והיה בהם גילוי לב וסערת נפש, שלא היו אופייניים לו בשאר ימות השנה. בין הצעירים רווחה ההתבטאות, שליל פורים הוא 'ליל ההתגלות' שלו.
את דבריו הוא פתח, עדיין רגוע ושָׁקֵט, בציטוט מדרש על הפרק בתהילים 'למנצח על איילת השחר', פרק שחז"ל דרשו אותו כידוע על אסתר ועל נס פורים. להבנת הדברים אביא כאן את לשון המדרש.
המדרש אומר כך: "למנצח על איילת השחר. למנצח למי שהוא קופץ כאייל, ומאיר לעולם בשעת חשיכה. ואימתי הוא מאיר, בלילה. הלילה, אף על פי שהוא לילה, יש בו אור הלבנה והכוכבים. ואימתי הוא חושך, בעלות השחר. שהלבנה והכוכבים נכנסים, והמזלות הולכים להם, ואותה שעה אין לך חושך גדול מזה. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מעלה את השחר ומאיר לעולם". בהמשך המדרש מקשר את הדברים לאסתר, 'שהביאה את השחר מתוך החושך'. המדרש משווה אפוא את תקופת אסתר לחושך המוחלט השורר טרם עלות השחר, ואסתר היתה 'איילת השחר', זו ש'קפצה כאייל' ו'האירה לעולם בשעת חשיכה'.
השיחה התארכה כשעה וחצי, ואין בידי כרגע רשימות או הקלטות ממנה, ויתכן בהחלט שהמבנה כולו חשוב להבנת הדברים. מכל מקום, אעלה כאן את דבריו בסיומה, בהם השווה את תקופת נס פורים לתקופתנו, שאף היא לדבריו תקופת החושך המוחלט שטרם הגאולה. אינני יכול להעביר כאן את סערת הרוח והבכי הכבוש, את הטונים המתחלפים והניגון המרטיט שבו נאמרו הדברים, אך הנה תוכנם (בתרגום מאידיש כמובן):
"מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה. היו תקופות בחיי עם ישראל, של 'מחוץ תשכל חרב'. חרב הלכה וקרעה חלקים מהאומה. [כוונתו לתקופת החילון]. היום, ברוך ה', חלפה החרב. מבחינות רבות אפשר לומר ש'איכשר דרא'. יהודים מקפידים על קלה כבחמורה. יש את כל המותרות, בכל ההכשרים, בכל ההידורים. אבל [בזעקה] 'מחדרים אימה'! – מחדרים השתררה כזו אימה חשכה גדולה שמעולם לא היתה. אמת, אמונה, הצנע לכת, אהבת ה' שהרמב"ם מדבר עליה, כל אלו הם 'מחדרים אימה'. [זועק] תסתיר פניך יבהלון!…".
"חז"ל אומרים 'משורר ששיער חייב מיתה'. ישנם תפקידים פנימיים וישנם תפקידים חיצוניים. 'משורר' הוא התפקיד הפנימי. 'שוער' הוא התפקיד החיצוני, לחזק את הבריחים. באותם התקופות של 'מחוץ תשכל חרב', היו מוכרחים כל ה'משוררים' לעזוב את תפקידם והפכו להיות 'שוערים', משום שהיה צורך לעסוק בחיזוק החומות והבריחים. אבל סוף דבר, לא נשארו משוררים. [זועק] צימאון עז לאלוקות, שזהו יסוד שיטת הבעל שם טוב, מה תהא עליה".
"והנה, חזרנו לארץ ישראל. כנסת ישראל חזרה למקומה. בשיר השירים נאמר, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. העולם מחכה עכשיו ל'קופץ כאייל', שיאיר לעולם בשעת חשיכה, עד שתחפץ…"
שוב ושוב חזר על המשפט האחרון, בעיניים עצומות ורוויות דמעה, בפנים נשואות אל על, ובקול בוכים משתנק: "די וועלט ווארט אוף א קופץ כאיל, וואס זאל נעמען און צוריק מעורר זיין, עד שתחפץ, עד שתחפץ…" – עד שכרע באפס כוחות על כסאו, והבחורים התחילו בניגון הסלונימאי הנודע על הפרק 'למנצח על איילת השחר', ויהי המקום לחרדת אלוהים.
והנה, וכאן מגיע העיקר, תקופה מסויימת לאחר שנשמעה שיחה זאת, עברה השמועה כי הוא ביטא באזני מקורבים את אכזבתו, על כי דבריו לא נשאו פרי, ולא חוללו את התוצאה שהוא ייחל לה. התברר שהוא ציפה במלוא הרצינות הגמורה, שייגשו אליו יחידים, בחורים ואברכים, בעלי שאר רוח ו'מסירות נפש', ויביעו את נכונותם לייסד קבוצה נבחרת של 'קופצים כאייל', היינו לקבל על עצמם חיים של קדושה עליונה ומתח רוחני גבוה, בכדי 'להאיר את העולם' ולהביא את הגאולה.
לא הייתי מסתמך על שיחה בודדת ואפיזודה שבאה בעקבותיה, הגם שאף היא עצמה משמעותית עד מאד כפי שנקל להבין, לולא כאמור המוטיב הזה, 'כנישתא חדא' שמביאה במסירות נפש את הגאולה, היה בן לוויה קבוע לשיחותיו.
אם מישהו עדיין לא הבין, אז נבהיר את זה בבירור: המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו האזניים עשויות להיות כרויות לקריאה מסוג זה, ובו מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.
בדימויו הפנימי של האדמו"ר, הקהילה שהוא מנהיג מהווה אפוא אי אידיאלי של טוהר, בועה של קדושה, ועליו מוטל לשמרה מכל משמר, לקראת הגאולה הממשמשת ובאה. באופיו הוא נעדר לחלוטין חוש פרגמטי, ואיננו יודע סודה של פְּשָרָה עם המציאות. חשיבתו היא מופשטת, תלושה, מנותקת מממשות החיים. הוא חי כאמור בעולם של אידיאות וסמלים, מילים ורעיונות. געגועיו וכיסופיו מנעוריו כל הימים, הם לעולם של קדושה מוחלטת ואוטופית. בעיני עצמו הוא מוֹרָהּ וּמַנְהִיגָהּ של 'כנישתא חדא', החבורה הסודית והנסתרת שתביא את הגאולה. הקבוצה הזו חייבת להיות מובדלת מהעולם החיצון, ההולך ומסתאב מיום ליום.
בשיחות שהוא נושא בשנים האחרונות, הוא מדבר על האינטרנט כעל משהו ש'מטמא את האוויר'. העולם כולו מלא בעיניו ב'חיידקים של טומאה', והפתרון היחיד להתמודד איתם הוא הקמת חומות גבוהות של קדושה, יותר ממה שנצרך בדורות קודמים. הוא מחמיר מאד בעניני עבודה משותפת של גברים ונשים, וגם בהזדקקות לאינטרנט לצרכי פרנסה. התפיסה שלו את סכנת האינטרנט איננה במישור המעשי כרבנים אחרים בעולם החרדי, העומדים בפשטות על שלל הפיתויים והאפשרויות חסרות התקדים שהכלי הזה מציע, ועל הפוטנציאל הנפיץ שלו מבחינת החברה החרדית. הוא מייחס לאינטרנט כח טומאהמיסטי, שגם כניסה מבוקרת לאתרים 'כשרים' או עסקיים בלבד, איננה יכולה לחסן מפני סכנתו.
ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה. גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.
בתקשורת החרדית פורסמה שיחתו בכלא, לפני 'האסירים', וכך הוא אומר להם: "בראש חלפה מחשבה, אולי גם המשיח יבוא אחרי מעמד כזה. ובודאי שהשלב הבא העומד בפנינו הוא ביאת המשיח". ובהמשך: "ככה נגדל דורות של בנות שלא נתבייש עמהן בפני מלך המשיח".
במכתב הוא מבטא שוב, באופן ברור ומפורש, את סודו המשיחי, ואת תודעת 'אחרית הימים' המדריכה אותו: "אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כח הקדושה לכח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים". הימים הספורים שביקש בית המשפט העליון לאיחוד המגמות, ועוד סוגים נוספים של פשרות שהוצעו, הם כלל וכלל לא הענין.יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.
הסיפור שאני מספר כאן הוא ללא ספק טראגי למדי. תודעתו המיסטית והמנותקת של הרבי, עתידה להתנפץ במוקדם או במאוחר אל סלעי המציאות, ולמעשה היא מתנפצת כבר עכשיו. אך הטרגדיה מתחילה עוד קודם לכן: דִימוּיָיו הגבוהים והאידיאליים על קהילתו, רחוקים עד מאד ממציאות חייהם המחוספסת והממשית של חסידיו הצעירים המתגוררים בעמנואל או במקומות אחרים. הנתק שלו מהמציאות האמיתית שלהם היא בדיוק אותו הנתק שאיפיין אותו, כאשר חיכה עד בוש לאחר פורים תשנ"ג, שיגשו אליו יחידים המבקשים להתמסר למשימה של 'הבאת הגאולה'. אף אחד כמובן לא בא.הדיבורים הנשגבים והמופשטים של האדמו"ר, שאולי הסעירו את דמיונם בשנות הנעורים, לא מגדירים במאום את עולמם כיום של חסידיו הבוגרים תושבי עמנואל או ביתר עילית ואלעד, גם אם הם בדרך כלל מורגלים לחזור עליהם בפיהם, ולשכנע את עצמם שאכן כך, הם הם נציגי הקדושה עלי אדמות. במידה מסויימת הם בני ערובה בידיו בפרשה הנוכחית, גם אם כמובן הם יתנגדו בכל תוקף להגדרתם ככאלה, ויצהירו על שמחתם ורצונם החפשי לשמוע בקולו ולבצע את הוראותיו.
חשוב להבהיר: המאמר הזה נועד כאמור לתאר את עולמו הפנימי של האדמו"ר. הוא כמובן לא מהווה הסבר למעשיהם וצעדיהם של חסידיו, אנשים פשוטים ורגילים, המתקיימים במישור שונה. ברשומות קודמות הצגתי היבטים ממשיים ומציאותיים יותר של הפרשה, ומשם תדרשנו. כפי שהבהרתי, מושגיו של האדמו"ר בנויים על אופי 'תלוש' ומופשט, ועל העדר קשר ממשי למציאות.
ברמה המעשית, הוא מעולם לא נפגש והקשיב באופן בלתי אמצעי לטענותיו של הצד השני, למרות נסיונות חוזרים ונשנים לארגן פגישה כזו עם הרב יעקב יוסף. העדר הפגישה ביניהם איננו מקרי. השפה שבה הוא מדבר עם חסידיו, זוהי השפה היחידה שהוא מכיר. הוא איננו יכול לפעול, ומעולם לא פעל, במרחב אחר. כבן בכור לאביו האדמו"ר הקודם, נקל לשער את הבועה המגוננת שטיפחה אותו כל השנים, וסגרה אותו מהעולם החיצון, בועה אותה הוא רואה בדמיונו כמקיפה גם את חסידיו.
קשה לשער כיצד היו הדברים מתגלגלים אם היה נפגש עם הרב יוסף. זה היה מפגש של שני יהודים חרדים במראם והשתייכותם, חובשי כובע וחליפה שחורה ורבני קהילות, אך דוברי שני שפות שונות לחלוטין, ונציגיהם של עולמות רוחניים זרים זה לזה, אשר לא ידברו איש את שפת רעהו. ובכל זאת, כיצד היה האדמו"ר מגיב אם היה שומע מפיו, לדעתי בפעם הראשונה(!!!), על כאבן והשפלתן של הילדות 'הספרדיות' והוריהן, ועל האופן שבו נהגו חסידיו בעמנואל. האם היה ממשיך לדבר במושגיו התלושים, האוטופיים. בְּאֵלוּ מלים היה בוחר להתייחס למציאות הקונקרטית, הממשית, שהרב יוסף היה מתאר באזניו. הפגישה הזו כנראה כבר לא תתקיים, ועל כן לעולם לא נדע.
החסידים וה'מקורבים' שמנעו בדרכים שונות את קיומה של פגישה זו, יודעים היטב מדוע הם עשו זאת. הדימוי הטהור והמתרצה, המתחטא והמתפנק, אותו מציירים החסידים לעצמם בעיני רבם כאשר הם נכנסים לחדרו ל'יחידות' ומתייעצים עמו על 'לבטים רוחניים', היה אולי נשבר ומתנפץ מול עדותו של הרב יוסף. מי זה יאפשר ליריבו המושבע, להיכנס אצל האדם החשוב והמרכזי ביותר בחייו, כפי שנתפס אדמו"ר אצל חסידיו, ולפרוס בשלמות את טענותיו הקשות.
הקרבנות האמיתיים של 'מלחמת הקודש' המדומיינת והמופרכת של הרבי, הן כמובן בנות 'המגמה הכללית' בעמנואל ומשפחותיהן, שהושפלו עד עפר ודמן נשפך בראש חוצות, עוד הרבה לפני שהפרשה העגומה הזו הגיחה בכלל לתודעת הציבור. סִבְלָן נמשך כמובן גם עכשיו, כאשר האדמו"ר מחריף ומקצין את דיבוריו, ורבים שואלים את עצמם, אולי אם הרבי כל כך מתעקש, שמא אכן 'כצעקתה'. שמא אכן השטן בכבודו ובעצמו אורב שָׁם בעמנואל לבנות חסידיות, בדמותן של ילדות ספרדיות תמימות. האמת היא אולי הפוכה: נראה כי רבים בקרב הציבור החרדי האשכנזי שתמך בו מתחילים להבין לאחר המכתב האחרון, כי שפתו ומושגיו של האדמו"ר לוטים בערפל אוורירי ומרחפים בספירות גבוהות ומסוכנות, וכי יש להרהר מחדש על התבונה שבהיגררות הציבור החרדי כולו אחרי המלחמה שהוא מנהל.
מסתבר אפוא, כפי שתיארתי כאן, שהילדות הקטנות הללו, שהדורסנות והאטימות של חסידיו בעמנואל השפיעה עמוקות על חייהן ועל חיי משפחתן, לא קיימות כלל בעולמו. מעבר לכך שכאמור לא היתה לו שום הזדמנות לשמוע את הצד שלהן, הוא פשוט לא רואה אותן. אין להן מקום בחיזיון המיסטי והאפוקליפטי שמצטייר בדמיונו. הן לגמרי שקופות. הטרגדיה היא, שבאיש הטהור והאצילי הזה שלא מסוגל לפגוע בזבוב, אין אפילו טיפה אחת של רוע, וגם לא יכולה להיות. מה שכן יש לו, בבירור גמור, זה כשל עמוק וקריטי בתפיסת המציאות, מעין 'חור שחור', סוג של עיוורון חלקי. בראשו קיימים מבנים דמיוניים שלמים, בתוכם הוא פועל ומתנהל, ומבלעדיהם הוא לא רואה דבר. עמנואל היא לא עיר נידחת בישראל, אלא מפת קרב קוסמית לפני הגאולה. אדמונד לוי הוא לא יהודי דתי שומר מצוות הממלא תפקיד של שופט, אלא נציגה הדמוני של הכפירה המתעתעת, הפוערת את מלתעותיה המאיימות על בנות הכת הנבחרת והַקְדוֹשָה של חסידי סלונים, ומאיימת להשחית את תומתן. המפקד העליון של הקרב הזה ושליחה של ההשגחה, זה כמובן הוא עצמו, המתייצב בראש חסידיו, תוך שהוא קורא ל'אמוני ישראל', היינו היהדות החרדית כולה, להצטרף אליו למלחמה המכרעת של אחרית הימים.
במרכז הסערה ההופכת את הארץ, עומדת אישיותו המסתורית והחידתית של האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל ברזובסקי. אדמו"ר צנוע ונחבא אל הכלים, שגם ברחוב החרדי לא ממש היה מוכר עד לפרשה הנוכחית מעבר לגבולות קהילתו, והנה אמירותיו והצהרותיו עולות לראש הכותרות, ומעוררות סערה חסרת תקדים.
רבים רבים לא מצליחים בשום אופן, למרות מאמץ אמיתי וכנה, להבין את הרציונל המניע את התנהגותו, הנדמית קיצונית, הזויה, וחסרת פשר. מלבד ביקורת מוסרית וחברתית הנמתחת בהקשר של ההפרדה בעמנואל, מדובר כבר גם, ואולי בעיקר, על רובד בסיסי ביותר של 'ריאל פוליטיק' ואסטרטגיה ציבורית מינימלית. האופן הקיצוני וחסר הפשרות שבו מתנהל ה'מאבק' וההתעקשות התמוהה שלא לסגת אפילו כקוצו של יוד, גם לא לימים ספורים, נראים לרגעים, צר לומר, כסוג של טירוף. מיום ליום הקולות והאמירות היוצאות מחצרו נשמעות אבסורדיות יותר ויותר, ונראה כי החללית שהוא חי בה איבדה כל קשר עם כדור הארץ. אנשים שואלים את עצמם שוב ושוב, לאן בדיוק הוא חותר. מה הוא בעצם רוצה. האם באמת הוא חושב שהוא יכול ללכת נגד כל העולם ולנצח. לאיזה מבוי סתום וחסר מוצא הוא מוביל את הקהילה הקטנה שלו בעמנואל, כשבדרך הוא יוצר כמובן השלכות קשות במעגלים רחבים הרבה יותר.
שורות אלו נכתבו עוד לפני שהתפרסם מכתבו האחרון, בו הוא מצהיר על נכונותו לעמוד 'מול כיתת יורים' ולא לוותר על ההפרדה. ההתבטאות המוזרה הזו, בלשון המעטה, מכל בחינה אפשרית, המצטרפת לביטויים אחרים באותו מכתב שנזכיר בהמשך, יצרה גלי הדף של תדהמה ומבוכה, שעלו עשרת מונים על קודמיהם. אנשים צבטו את עצמם ושאלו, 'באיזה עולם האיש הזה חי'.
כל המציאות הזו עומדת בסתירה לדימוי 'נאור' ו'פתוח' ברמה מסויימת שיש לקהילת סלונים ביחס לחסידויות אחרות, וגם לאדמו"ר הנוכחי באופן אישי. אפילו מהבטה שטחית על דמות דיוקנו, והוא איש מרשים ויפה תואר, המחונן בהחלט במה שמכונה בשפה החסידית 'הדרת פנים', ניתן לחוש כי מדובר בדמות אצילית ורבת השראה. התמיהה אפוא רבה שבעתיים.
[במאמר מוסגר: הדימוי 'הפתוח' של סלונים, הנחשבת כחסידות 'ליטאית' ו'מודרנית' לעומת חסידויות אחרות, יש לו מחד בהחלט על מה לסמוך, אך מאידך יש לציין את מסורת ההחמרה הנהוגה בקהילה זו בתחום המיני ובעניני אישות, החמרה המקבילה לעתים למה שקיים בחצרות כמו גור או תולדות אהרן, הנחשבות כידוע לקיצוניות בתחום זה. חומרות אלו, המבטאות מתח ועיסוק סביב הענין המיני, לא קיימות בצורתן זו בקהילות חסידיות אחרות, שלא לדבר על העולם הליטאי. השניות הזו היא אחד המאפיינים של סלונים. אני מציין זאת בקצרה כדי להסב באופן כללי את תשומת הלב לכך שמעבר לתיאור אישיותו ועולמו הרוחני של האדמו"ר הנוכחי, בהם אתמקד במאמר זה, יש חשיבות להכרת עולמו ומשנתו של אביו, והאופי הייחודי והמסויים שבו הוא עיצב את קהילת 'סלונים', אך כאמור לא ארחיב על זה כאן.]
השורות הבאות יהוו אפוא נסיון צנוע, על בסיס היכרות עם הרבי וקהילתו, להתוות קוים בסיסיים והתחלתיים, לאופיו האישי ועולמו הרוחני, המסתורי והאזוטרי, של הרבי מסלונים, תוך נסיון למצוא באלה את שרשי הנהגתו בפרשה הנוכחית. אני מקווה שיהיה בדבריי מענה בסיסי וראשוני לשאלות הצורבות עכשיו את ליבם ומוחם של רבים.
נתחיל ברמה האישית, בנסיון לשרטט פרופיל פסיכולוגי: מדובר באדם בעל נטייה אינדבידואליסטית חזקה, איש בעל אופי מופנם ומתבודד. בשנים שלפני עלייתו לכס האדמו"רות, היה מסוגר רוב שעות היום בחדרו הפרטי, בקומה העליונה של בניני ישיבת סלונים. מעולם לא היה חלק מחבורת התלמידים ההדוקה שסבבה בכל עת את אביו האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום', מייחלת להדרכתו ולקרבתו. באופיו הוא רחוק מאד מלהיות 'איש רעים להתרועע'. תמיד הילך בצידי דרכים, שָׁקֵט וחרישי, שבוי במעין חלום, חי בצילו של עולם פנימי.
לפני עלייתו על כסא האדמו"רות, שימש כ'ראש הישיבה' של סלונים, תפקיד אותו ירש מאביו מייסד הישיבה, לאחר שאביו התמנה לאדמו"ר. תפקיד 'ראשות הישיבה' שימש האיתות המובהק של סימון 'יורש העצר'. אך למעשה, מלבד ה'שיעור הכללי' על הסוגייה השבועית, אותו מסר ביום חמישי ועליו התייגע רבות, וכן השיחות שאזכיר בהמשך, לא התבטא תפקידו בשום סוג של קשר עם תלמידי הישיבה. רבים מהם היו ממורמרים על כך, ויש שפירשו זאת כביטוי של יהירות והתנשאות. בודדים ממש קיימו איתו קשר אישי. כדי לשוחח איתו היה צורך 'להירשם' אצל אחד ממקורביו, ולהמתין 'בתור' חודשיים לפחות, משום שהזמן שאותו הקדיש לשיחות אישיות עם תלמידים היה מצומצם ביותר. בזמן השיעורים והשיחות, שארכו שעה ויותר, היתה הדלת המרכזית נעולה ולא ניתן היה להיכנס או לצאת באמצע, משום שקולות פתיחתה וסגירתה הפריעו את ריכוזו באמירת השיעור.
סדר יומו היה מוקפד ביותר. הוא נהג להשכים בשעת בוקר מוקדמת מאד, ובשעת ערב מוקדמת עלה על יצועו. בישיבה אמרו כי ניתן לכוון את השעון על פי הזמנים הקבועים בהם היה בא וחוזר מחדרו בישיבה לביתו ברחוב הסמוך. קול פסיעות נעליו, המצוחצחות בקפידה ומבריקות תמיד, היה מהדהד בחלל רחבת הישיבה, והבחורים ידעו כי זה הזמן להנמיך את קול שיחותיהם הקולניות, ולסגת הצידה ביראת כבוד.
הוא מחונן בחוש אסתטי מפותח ורגישות עמוקה ליופי. מראה של זר פרחים טבעי וססגוני, או שולחנות ערוכים בטוב טעם, עשוי לגעת לליבו עד דמעות. מדי ליל שבת, היה צועד רגלי, בדד, לתפילת ליל שבת בכותל המערבי. שם, ללא מנין, היה עומד לבדו שעה ארוכה, בפינה קבועה, מול האבנים הגדולות והעתיקות, ושופך את נפשו לפני אלוהיו. מראהו האצילי והבודד, משך את עיניהם של רבים, ושימש באותה תקופה אחד ממוקדי הענין של המקום. רבים היו ניגשים אליו ביראת כבוד לאחר התפילה, מבקשים את ברכתו, ולעתים גם את עצתו (מנהגו זה נפסק לאחר פטירת אביו, ומחוייבותו כאדמו"ר להתפלל עם חסידיו).
שיחותיו כראש הישיבה ניחנו בקסם מושך ובהילה מסתורית. שיחות אלו ניתנו במשורה, אחת לחודשיים בערך, אך כאשר התקיימו, אף אחד מבני הישיבה כמעט לא החמיץ את המעמד, ואף רבים מהאברכים הנשואים, שחלקם הגיע במיוחד מערים אחרות. דומיה דרוכה שררה באולם, כאשר מילותיו האיטיות והמדודות חתכו את חלל האוויר. שיחותיו הצטיינו בכח ציור והבעה בלתי רגיל, והיה בהם משהו סוגסטיבי. הוא אדם בעל נפש שירית ופיוטית, סוערת ורוויית כיסופים. דיבורו היה חולמני ומהורהר, כשוקל את מילותיו, וכאשר דיבר מבטו היה נעוץ תמיד בחלל התקרה.
רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע.
הוא חושב על המציאות בצורה מְתוּוֶכֶת וסימבולית. ניתן לומר כי הוא חי בעולם דמיוני, שבוי במושגיו שלו על העולם. את המבנים והקונסטרוקציות המופשטות שלו, הרוויות במושגים רוחניים, מיסטיים וחסידיים, הוא מחיל על בני אדם חיים ומורכבים ועל מציאות חמקמקה ודינמית, שבדרך כלל, מיותר אפילו לומר, רחוקה כרחוק שמיים וארץ מחלומותיו ודבריו. משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק. אני כותב את הדבר הזה בבהירות ובוודאות שלמה. זהו אולי קו האופי הבולט ביותר באישיות שלו.
קשה לומר ששיחותיו הצטיינו באיכות אינטלקטואלית יוצאת דופן או במבני עומק רעיוניים, צדדים שמעולם לא היו חזקים במיוחד בשושלת 'סלונים', אבל היה בהם תמיד רגש עמוק ומסעיר, כובש ומהלך קסם, ופיוטיות חרישית ושובת לב. דיבורו פרט תמיד על נימי הלב. יכולת להרגיש כיצד הוא חש בשעת דיבורו את הרגשות שהוא מדבר עליהם, בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.
תופעה שבלטה בשיחותיו היא שליטתו ואהבתו לתנ"ך, דבר נדיר בחברה החרדית והחסידית. יותר מזה אני רוצה להתעכב על מה שהדבר הזה שיקף אצלו: התמכרות למילים. כאשר היה מצטט פסוקים וקטעי תנ"ך שלמים בעל פה, בהברה מודגשת ומוטעמת ורוויית געגועים, יכולת לחוש כיצד הוא מאוהב במילים עד כלות נשמתו. לעתים רבות קולו היה נחנק מהתרגשות, כאשר היה חוזר על ציטוטים אהובים עליו במיוחד, אחד מהם למשל, וזה כמובן לא ציטוט מהתנ"ך, היה הקינה 'ציון הלא תשאלי' של ריה"ל.
כאדם מקורי ואורגינלי, המחונן בנביעה פנימית, ושלא כמו 'בנים ממשיכים' במקומות אחרים, שאינם אלא חיקוי דהה וחיוור של אבותיהם, שיחותיו כמעט מעולם לא ציטטו במישרין את אביו בעל 'נתיבות שלום', ואפילו לא דברי תורה של אדמו"רי החסידות הקודמים, מלבד הספר העיוני יותר, 'יסוד העבודה', שהיה חביב עליו במיוחד. חלק מהדור המבוגר של תלמידי אביו אפילו התרעם על כך, וראה בכך מחיקה והתעלמות מזכר האב, מי שבנה את החצר ממסד ועד טפחות, וְהוֹרִישָהּ לבנו בכורו על מגש של כסף. אין לי ספק, שהוא התמודד בדרכו שלו עם צילה של אישיות כל כך דומיננטית וריכוזית כאביו, אך הוא בהחלט הצליח לבנות את עצמו כאישיות שונה, בעלת קול ואמירה ייחודית.
דמויות מרכזיות שנכחו בשיחותיו, כאלה שאביו למשל לא הזכירם מעולם, הם 'בני הנביאים' מן התנ"ך. שוב ושוב היה מתרפק בערגה על אותם אנשים שעזבו את כל עסקי העולם ויצאו אל המדבר לחיי פרישות, 'כדי שתתדבק נפשם ומחשבתם לה' '. ספר 'המספיק לעובדי ה' של ר' אברהם בן הרמב"ם היה חביב עליו במיוחד. באזני רוחי אני שומע עכשיו את קולו הזך, חוזר בהטעמה וברטט על לשונו של 'המספיק': 'העולם החומרי הוא מחיצה גדולה החוצצת בין העבד ובין רבו'. או למשל, 'היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם'. וכהנה רבות. בל"ג בעומר היה מדבר בערגה ובכיסופים על ה'חבריא' של רשב"י מספר ה'זוהר', דימוי נוסף של קבוצה מיסטית.
מדי שנה בסביבות פרשת פנחס, קולו היה ניצת כאשר היה מדבר על פנחס, האיש היחידי, שאש הקנאה לכבוד האל בערה בנפשו, והוא קם ועשה מעשה. בשיחות ליל פורים, שהיוו מעמד מיוחד וחריג בחצר סלונים, מעין 'טיש' של הבן בחיי אביו, היה אחד המוטיבים המרכזיים, מסירות נפשה של אסתר, שהפקירה את עולמה הגשמי והרוחני, ובכך פתחה את שערי הגאולה. הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש.
שיחותיו ציירו תמיד את עולמם של יחידי סגולה. לא 'יחידים' במובן השגור והרווח בחברה החרדית, 'גדולים' ו'תלמידי חכמים', אלא 'יחידים' מיסטיים, כמו 'בני הנביאים', השרויים בעיגול פנימי של אור, ופניהם כלפי מעלה. אין כל צל של ספק שֶבְּעֵינֵי עצמו הוא יחיד כזה, אולי אפילו היחיד שבדור.
כאשר נתמנה לאדמו"ר, רבים בסלונים, בעיקר כמובן המבוגרים ומביני דבר, חששו להתאמתו לתפקיד. מהיכרותם איתו הם פשוט לא הצליחו לדמיין 'כיצד בדיוק הוא יעשה את זה'. אף אחד לא הטיל ספק בסגוליות המיוחדת של אישיותו, אך סימן השאלה המשמעותי היה, כיצד איש סגור ומתבודד זה, שחי כל השנים בבועה מנותקת משל עצמו, יתמודד עם עניני הציבור שהוטלו על צווארו. כיצד הוא יתמודד למשל עם 'קבלת קהל' רצופה של כמה שעות ביום, תפקידו המסורתי של אדמו"ר, בפרט בקהילה המונה למעלה מאלף חסידים, דבר שלא הסכין לו מעודו. מהר מאד החששות הללו התבדו. ניכר היה בתחילת האדמו"רות, כיצד כביכול צילו הכריזמטי של אביו יורד ממנו. קומתו הזדקפה, והוא נכנס בטבעיות לנעליים הגדולות של אביו. נראה היה שחל שינוי באופיו. בשקט בשקט, בעיקר אצל הצעירים הנלהבים, כשהמבוגרים לא שומעים, יכולת לשמוע את הדיבורים המוכרים גם מקהילות חסידיות אחרות, על 'יפה כח הבן מכח האב'.
בניגוד לאביו, איש הציבור הטבעי והמעורב, שמלבד הנהגת קהילתו היטה שכם והיה כידוע פעיל במיוחד בעסקי ציבור בבמות ובפורומים שונים, ושימש ידידם האישי של רבים מ'גדולי הדור', עולמו של בנו ר' שמואל הוא כאמור באופן מובהק 'עולמם של יחידים', יחידים הפורשים מהעולם וחורגים אל האור האלוהי. כאמור הוא גם בעל מבנה אישיות ואופי שונה מאד מאביו, מופנם ואינדיבידואלי. אך זהו לא רק ענין של אופי: חשיבתו סולדת ובזה לעולם פוליטי. אביו ה'נתיבות שלום' העלה את 'אגודת ישראל' בשיחותיו ובהשקפתו למדרגת קדושה, כגוף המייצג את 'כנסת ישראל', אך הוא לעומת זאת סולד ומתנער מעסקי המפלגתיות והפוליטיקה, ורואה בהם מהות של סיאוב וריקבון, המנוגדת בתכלית לתפקידו ועולמו הרוחני האישי. ממקורות מוסמכים שמעתי ציטוט מפיו, המתייחס לוויכוחים שהיו לו עם אביו בנושא. לפי הציטוט ששמעתי הוא התבטא: "כבר לפני שנים רבות אמרתי לאבי שיפסיק להאמין כל כך ב'אגודת ישראל', זה הכל שקר ופוליטיקה". ביטוי להשקפתו זו הוא נתן במערכת הבחירות שלאחר ההתנתקות, בה הורה לחסידיו להימנע מהצבעה בשל השתתפותה של אגודת ישראל בממשלת ההתנתקות, והסיוע העקיף שנתנה לביצועה.
גם מאז הוטל עליו עול הציבור, אין לו הערכה רבה מדי לעמיתיו ה'גדולים' והאדמו"רים השונים. הוא רואה בהם חלק ממשחק באנאלי ונדוש, אפילו שקרי ומכור. סירובו העקבי לחתום על כרוזים ציבוריים איננו מקרי. הוא מחוץ למשחק. בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'.
מגעו האנושי ושיחו ושיגו עם הבריות, מתאפיין באצילות וברוך. הנהגתו 'נסיכית' ו'מלכותית', רוויית הוד והדר, וכולו אומר תפארת וכבוד. חבר המדריך קבוצות תיירים בלילות שבת בירושלים, סיפר לי על התלהבותם הקבועה של התיירים מדמותו המרשימה של הרבי מסלונים, ומהבעת הדביקות המיסטית הנסוכה על פניו. אך השלווה המלכותית והאצילית, חיוכו הרחב והמוּכָּר, החושף טור שיניים צחורות למשעי, והפאות הסדורות בקפידה מאחורי האזניים, אינן מסגירות את המתחולל בלבו פנימה. בנשמתו של האיש הזה, המאופק והעצור, יוקדת אש תמיד. אש מיסטית של כיסופי קדושה וטהרה מוחלטת, תוקד על מזבחו לא תכבה.
כל מה שתיארתי כאן, שופך כמדומה אור על מקורות השראתה של האישיות העומדת במרכז הסערה, ומאפשר להתחיל להבין 'מה קורה כאן'. אך עדיין לא הגעתי לנקודה המרכזית של דבריי. אני מבקש לעמוד כאן על מוטיב מיסטי שהיה מופיע פעמים רבות בשיחותיו, והוא מקבל עכשיו משמעות ברורה ומובהקת. כוונתי לאותו ציטוט מהזוהר על 'כנישתא חדא' [קבוצה אחת], שתתקיים בארץ ישראל לפני ביאת המשיח, תשוב בתשובה שלמה ותביא את הגאולה. כבחורים צעירים לא הֵבַנוּ וגם לא העמקנו יתר על המידה בדבריו, שהיו תלושים לחלוטין מעולמנו ובכלל. אהבנו בעיקר את הצליל המסתורי של דבריו, שכאמור היו לוקחים את שומעיהם לעולם אחר. רק עכשיו אני מבין עד כמה מבחינתו הוא התכוון לכך ברצינות גמורה.
עולה בי עכשיו זיכרון בהיר לגמרי משיחה אחת שלו, בליל פורים של שנת תשנ"ג, שיחה שהיכתה גלים תקופה ארוכה לאחר שנאמרה. דבריו בשיחה זו שופכים אור על תפיסתו המיסטית והאפוקליפטית את התקופה שהוא חי בה.
שיחותיו בליל פורים נשאו כאמור אופי ייחודי, וריכזו אליהם קהל רב. רוב החסידים, בפרט הדור הצעיר, היו נוכחים במעמד זה, דבר חריג למי שלא כיהן אז כאדמו"ר. זה היה מעין 'טיש' שלו בחיי אביו, פעם אחת בשנה. בהשפעת כמה כוסות יין כמצוות היום, הוא היה נושא את דבריו מתוך בכי חנוק וסוער, והיה בהם גילוי לב וסערת נפש, שלא היו אופייניים לו בשאר ימות השנה. בין הצעירים רווחה ההתבטאות, שליל פורים הוא 'ליל ההתגלות' שלו.
את דבריו הוא פתח, עדיין רגוע ושָׁקֵט, בציטוט מדרש על הפרק בתהילים 'למנצח על איילת השחר', פרק שחז"ל דרשו אותו כידוע על אסתר ועל נס פורים. להבנת הדברים אביא כאן את לשון המדרש.
המדרש אומר כך: "למנצח על איילת השחר. למנצח למי שהוא קופץ כאייל, ומאיר לעולם בשעת חשיכה. ואימתי הוא מאיר, בלילה. הלילה, אף על פי שהוא לילה, יש בו אור הלבנה והכוכבים. ואימתי הוא חושך, בעלות השחר. שהלבנה והכוכבים נכנסים, והמזלות הולכים להם, ואותה שעה אין לך חושך גדול מזה. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מעלה את השחר ומאיר לעולם". בהמשך המדרש מקשר את הדברים לאסתר, 'שהביאה את השחר מתוך החושך'. המדרש משווה אפוא את תקופת אסתר לחושך המוחלט השורר טרם עלות השחר, ואסתר היתה 'איילת השחר', זו ש'קפצה כאייל' ו'האירה לעולם בשעת חשיכה'.
השיחה התארכה כשעה וחצי, ואין בידי כרגע רשימות או הקלטות ממנה, ויתכן בהחלט שהמבנה כולו חשוב להבנת הדברים. מכל מקום, אעלה כאן את דבריו בסיומה, בהם השווה את תקופת נס פורים לתקופתנו, שאף היא לדבריו תקופת החושך המוחלט שטרם הגאולה. אינני יכול להעביר כאן את סערת הרוח והבכי הכבוש, את הטונים המתחלפים והניגון המרטיט שבו נאמרו הדברים, אך הנה תוכנם (בתרגום מאידיש כמובן):
"מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה. היו תקופות בחיי עם ישראל, של 'מחוץ תשכל חרב'. חרב הלכה וקרעה חלקים מהאומה. [כוונתו לתקופת החילון]. היום, ברוך ה', חלפה החרב. מבחינות רבות אפשר לומר ש'איכשר דרא'. יהודים מקפידים על קלה כבחמורה. יש את כל המותרות, בכל ההכשרים, בכל ההידורים. אבל [בזעקה] 'מחדרים אימה'! – מחדרים השתררה כזו אימה חשכה גדולה שמעולם לא היתה. אמת, אמונה, הצנע לכת, אהבת ה' שהרמב"ם מדבר עליה, כל אלו הם 'מחדרים אימה'. [זועק] תסתיר פניך יבהלון!…".
"חז"ל אומרים 'משורר ששיער חייב מיתה'. ישנם תפקידים פנימיים וישנם תפקידים חיצוניים. 'משורר' הוא התפקיד הפנימי. 'שוער' הוא התפקיד החיצוני, לחזק את הבריחים. באותם התקופות של 'מחוץ תשכל חרב', היו מוכרחים כל ה'משוררים' לעזוב את תפקידם והפכו להיות 'שוערים', משום שהיה צורך לעסוק בחיזוק החומות והבריחים. אבל סוף דבר, לא נשארו משוררים. [זועק] צימאון עז לאלוקות, שזהו יסוד שיטת הבעל שם טוב, מה תהא עליה".
"והנה, חזרנו לארץ ישראל. כנסת ישראל חזרה למקומה. בשיר השירים נאמר, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. העולם מחכה עכשיו ל'קופץ כאייל', שיאיר לעולם בשעת חשיכה, עד שתחפץ…"
שוב ושוב חזר על המשפט האחרון, בעיניים עצומות ורוויות דמעה, בפנים נשואות אל על, ובקול בוכים משתנק: "די וועלט ווארט אוף א קופץ כאיל, וואס זאל נעמען און צוריק מעורר זיין, עד שתחפץ, עד שתחפץ…" – עד שכרע באפס כוחות על כסאו, והבחורים התחילו בניגון הסלונימאי הנודע על הפרק 'למנצח על איילת השחר', ויהי המקום לחרדת אלוהים.
והנה, וכאן מגיע העיקר, תקופה מסויימת לאחר שנשמעה שיחה זאת, עברה השמועה כי הוא ביטא באזני מקורבים את אכזבתו, על כי דבריו לא נשאו פרי, ולא חוללו את התוצאה שהוא ייחל לה. התברר שהוא ציפה במלוא הרצינות הגמורה, שייגשו אליו יחידים, בחורים ואברכים, בעלי שאר רוח ו'מסירות נפש', ויביעו את נכונותם לייסד קבוצה נבחרת של 'קופצים כאייל', היינו לקבל על עצמם חיים של קדושה עליונה ומתח רוחני גבוה, בכדי 'להאיר את העולם' ולהביא את הגאולה.
לא הייתי מסתמך על שיחה בודדת ואפיזודה שבאה בעקבותיה, הגם שאף היא עצמה משמעותית עד מאד כפי שנקל להבין, לולא כאמור המוטיב הזה, 'כנישתא חדא' שמביאה במסירות נפש את הגאולה, היה בן לוויה קבוע לשיחותיו.
אם מישהו עדיין לא הבין, אז נבהיר את זה בבירור: המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו האזניים עשויות להיות כרויות לקריאה מסוג זה, ובו מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.
בדימויו הפנימי של האדמו"ר, הקהילה שהוא מנהיג מהווה אפוא אי אידיאלי של טוהר, בועה של קדושה, ועליו מוטל לשמרה מכל משמר, לקראת הגאולה הממשמשת ובאה. באופיו הוא נעדר לחלוטין חוש פרגמטי, ואיננו יודע סודה של פְּשָרָה עם המציאות. חשיבתו היא מופשטת, תלושה, מנותקת מממשות החיים. הוא חי כאמור בעולם של אידיאות וסמלים, מילים ורעיונות. געגועיו וכיסופיו מנעוריו כל הימים, הם לעולם של קדושה מוחלטת ואוטופית. בעיני עצמו הוא מוֹרָהּ וּמַנְהִיגָהּ של 'כנישתא חדא', החבורה הסודית והנסתרת שתביא את הגאולה. הקבוצה הזו חייבת להיות מובדלת מהעולם החיצון, ההולך ומסתאב מיום ליום.
בשיחות שהוא נושא בשנים האחרונות, הוא מדבר על האינטרנט כעל משהו ש'מטמא את האוויר'. העולם כולו מלא בעיניו ב'חיידקים של טומאה', והפתרון היחיד להתמודד איתם הוא הקמת חומות גבוהות של קדושה, יותר ממה שנצרך בדורות קודמים. הוא מחמיר מאד בעניני עבודה משותפת של גברים ונשים, וגם בהזדקקות לאינטרנט לצרכי פרנסה. התפיסה שלו את סכנת האינטרנט איננה במישור המעשי כרבנים אחרים בעולם החרדי, העומדים בפשטות על שלל הפיתויים והאפשרויות חסרות התקדים שהכלי הזה מציע, ועל הפוטנציאל הנפיץ שלו מבחינת החברה החרדית. הוא מייחס לאינטרנט כח טומאהמיסטי, שגם כניסה מבוקרת לאתרים 'כשרים' או עסקיים בלבד, איננה יכולה לחסן מפני סכנתו.
ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה. גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.
בתקשורת החרדית פורסמה שיחתו בכלא, לפני 'האסירים', וכך הוא אומר להם: "בראש חלפה מחשבה, אולי גם המשיח יבוא אחרי מעמד כזה. ובודאי שהשלב הבא העומד בפנינו הוא ביאת המשיח". ובהמשך: "ככה נגדל דורות של בנות שלא נתבייש עמהן בפני מלך המשיח".
במכתב הוא מבטא שוב, באופן ברור ומפורש, את סודו המשיחי, ואת תודעת 'אחרית הימים' המדריכה אותו: "אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כח הקדושה לכח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים". הימים הספורים שביקש בית המשפט העליון לאיחוד המגמות, ועוד סוגים נוספים של פשרות שהוצעו, הם כלל וכלל לא הענין.יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.
הסיפור שאני מספר כאן הוא ללא ספק טראגי למדי. תודעתו המיסטית והמנותקת של הרבי, עתידה להתנפץ במוקדם או במאוחר אל סלעי המציאות, ולמעשה היא מתנפצת כבר עכשיו. אך הטרגדיה מתחילה עוד קודם לכן: דִימוּיָיו הגבוהים והאידיאליים על קהילתו, רחוקים עד מאד ממציאות חייהם המחוספסת והממשית של חסידיו הצעירים המתגוררים בעמנואל או במקומות אחרים. הנתק שלו מהמציאות האמיתית שלהם היא בדיוק אותו הנתק שאיפיין אותו, כאשר חיכה עד בוש לאחר פורים תשנ"ג, שיגשו אליו יחידים המבקשים להתמסר למשימה של 'הבאת הגאולה'. אף אחד כמובן לא בא.הדיבורים הנשגבים והמופשטים של האדמו"ר, שאולי הסעירו את דמיונם בשנות הנעורים, לא מגדירים במאום את עולמם כיום של חסידיו הבוגרים תושבי עמנואל או ביתר עילית ואלעד, גם אם הם בדרך כלל מורגלים לחזור עליהם בפיהם, ולשכנע את עצמם שאכן כך, הם הם נציגי הקדושה עלי אדמות. במידה מסויימת הם בני ערובה בידיו בפרשה הנוכחית, גם אם כמובן הם יתנגדו בכל תוקף להגדרתם ככאלה, ויצהירו על שמחתם ורצונם החפשי לשמוע בקולו ולבצע את הוראותיו.
חשוב להבהיר: המאמר הזה נועד כאמור לתאר את עולמו הפנימי של האדמו"ר. הוא כמובן לא מהווה הסבר למעשיהם וצעדיהם של חסידיו, אנשים פשוטים ורגילים, המתקיימים במישור שונה. ברשומות קודמות הצגתי היבטים ממשיים ומציאותיים יותר של הפרשה, ומשם תדרשנו. כפי שהבהרתי, מושגיו של האדמו"ר בנויים על אופי 'תלוש' ומופשט, ועל העדר קשר ממשי למציאות.
ברמה המעשית, הוא מעולם לא נפגש והקשיב באופן בלתי אמצעי לטענותיו של הצד השני, למרות נסיונות חוזרים ונשנים לארגן פגישה כזו עם הרב יעקב יוסף. העדר הפגישה ביניהם איננו מקרי. השפה שבה הוא מדבר עם חסידיו, זוהי השפה היחידה שהוא מכיר. הוא איננו יכול לפעול, ומעולם לא פעל, במרחב אחר. כבן בכור לאביו האדמו"ר הקודם, נקל לשער את הבועה המגוננת שטיפחה אותו כל השנים, וסגרה אותו מהעולם החיצון, בועה אותה הוא רואה בדמיונו כמקיפה גם את חסידיו.
קשה לשער כיצד היו הדברים מתגלגלים אם היה נפגש עם הרב יוסף. זה היה מפגש של שני יהודים חרדים במראם והשתייכותם, חובשי כובע וחליפה שחורה ורבני קהילות, אך דוברי שני שפות שונות לחלוטין, ונציגיהם של עולמות רוחניים זרים זה לזה, אשר לא ידברו איש את שפת רעהו. ובכל זאת, כיצד היה האדמו"ר מגיב אם היה שומע מפיו, לדעתי בפעם הראשונה(!!!), על כאבן והשפלתן של הילדות 'הספרדיות' והוריהן, ועל האופן שבו נהגו חסידיו בעמנואל. האם היה ממשיך לדבר במושגיו התלושים, האוטופיים. בְּאֵלוּ מלים היה בוחר להתייחס למציאות הקונקרטית, הממשית, שהרב יוסף היה מתאר באזניו. הפגישה הזו כנראה כבר לא תתקיים, ועל כן לעולם לא נדע.
החסידים וה'מקורבים' שמנעו בדרכים שונות את קיומה של פגישה זו, יודעים היטב מדוע הם עשו זאת. הדימוי הטהור והמתרצה, המתחטא והמתפנק, אותו מציירים החסידים לעצמם בעיני רבם כאשר הם נכנסים לחדרו ל'יחידות' ומתייעצים עמו על 'לבטים רוחניים', היה אולי נשבר ומתנפץ מול עדותו של הרב יוסף. מי זה יאפשר ליריבו המושבע, להיכנס אצל האדם החשוב והמרכזי ביותר בחייו, כפי שנתפס אדמו"ר אצל חסידיו, ולפרוס בשלמות את טענותיו הקשות.
הקרבנות האמיתיים של 'מלחמת הקודש' המדומיינת והמופרכת של הרבי, הן כמובן בנות 'המגמה הכללית' בעמנואל ומשפחותיהן, שהושפלו עד עפר ודמן נשפך בראש חוצות, עוד הרבה לפני שהפרשה העגומה הזו הגיחה בכלל לתודעת הציבור. סִבְלָן נמשך כמובן גם עכשיו, כאשר האדמו"ר מחריף ומקצין את דיבוריו, ורבים שואלים את עצמם, אולי אם הרבי כל כך מתעקש, שמא אכן 'כצעקתה'. שמא אכן השטן בכבודו ובעצמו אורב שָׁם בעמנואל לבנות חסידיות, בדמותן של ילדות ספרדיות תמימות. האמת היא אולי הפוכה: נראה כי רבים בקרב הציבור החרדי האשכנזי שתמך בו מתחילים להבין לאחר המכתב האחרון, כי שפתו ומושגיו של האדמו"ר לוטים בערפל אוורירי ומרחפים בספירות גבוהות ומסוכנות, וכי יש להרהר מחדש על התבונה שבהיגררות הציבור החרדי כולו אחרי המלחמה שהוא מנהל.
מסתבר אפוא, כפי שתיארתי כאן, שהילדות הקטנות הללו, שהדורסנות והאטימות של חסידיו בעמנואל השפיעה עמוקות על חייהן ועל חיי משפחתן, לא קיימות כלל בעולמו. מעבר לכך שכאמור לא היתה לו שום הזדמנות לשמוע את הצד שלהן, הוא פשוט לא רואה אותן. אין להן מקום בחיזיון המיסטי והאפוקליפטי שמצטייר בדמיונו. הן לגמרי שקופות. הטרגדיה היא, שבאיש הטהור והאצילי הזה שלא מסוגל לפגוע בזבוב, אין אפילו טיפה אחת של רוע, וגם לא יכולה להיות. מה שכן יש לו, בבירור גמור, זה כשל עמוק וקריטי בתפיסת המציאות, מעין 'חור שחור', סוג של עיוורון חלקי. בראשו קיימים מבנים דמיוניים שלמים, בתוכם הוא פועל ומתנהל, ומבלעדיהם הוא לא רואה דבר. עמנואל היא לא עיר נידחת בישראל, אלא מפת קרב קוסמית לפני הגאולה. אדמונד לוי הוא לא יהודי דתי שומר מצוות הממלא תפקיד של שופט, אלא נציגה הדמוני של הכפירה המתעתעת, הפוערת את מלתעותיה המאיימות על בנות הכת הנבחרת והַקְדוֹשָה של חסידי סלונים, ומאיימת להשחית את תומתן. המפקד העליון של הקרב הזה ושליחה של ההשגחה, זה כמובן הוא עצמו, המתייצב בראש חסידיו, תוך שהוא קורא ל'אמוני ישראל', היינו היהדות החרדית כולה, להצטרף אליו למלחמה המכרעת של אחרית הימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה